העולם רגיל לשנן בימים אלו את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ג):
"...וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה - נחתם לחיים, ואם לאו - נחתם למיתה".
בשביל לאתר מיהו הבינוני המדובר נפנה מיד לפתיחת הפרק (הלכה א):
"כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני...".
 |
| סוף הלכות תשובה מכתב יד של משנה תורה לרמב"ם מאוייר, כת"י ספרדי מהמאה ה-14 מתוך אתר הספריה הלאומית, תערוכת "הנשר הגדול בבית הספרים" |
דברי הרמב"ם כאן מבוססים על מסורת חז"ל (ראש השנה טז,ב):
"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה. אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה".
ר' אבין ורב נחמן בר יצחק אף מביאים מקורות מהפסוקים המלמדים על הסדר הזה:
"אמר רבי אבין: מאי קרא? 'ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו' (תהלים סט,כט), 'ימחו מספר' - זה ספרן של רשעים גמורין, 'חיים' - זה ספרן של צדיקים, 'ועם צדיקים אל יכתבו' - זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא: 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת' (שמות לב,לב), 'מחני נא' - זה ספרן של רשעים, 'מספרך' - זה ספרן של צדיקים, 'אשר כתבת' - זה ספרן של בינוניים".
אולם, בהמשך סוגיית הגמרא נמצא מחלוקת מפתיעה בין בית שמאי לבית הלל. מחלוקתם נעוצה במעמד הבינוניים ביום הדין (פרשנים רבים נתנו פרשנויות שונות למימרות אלו, מהם שסברו שהן דנות בדין של יום המיתה, מהם שהסבירו שמדובר בדין שלאחר תחיית המתים, ועוד כהנה וכהנה. אנו נתנּו כאן מעט מן המעט, על קצה המזלג, ואידך – זיל גמור):
"תניא, בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם... בינוניים - יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין, שנאמר 'והבאתי את השלשית באש וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אתו' (זכריה יג,ט), ועליהם אמרה חנה: 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל' (שמואל א ב,ו).
בית הלל אומרים: ורב חסד מטה כלפי חסד, ועליהם אמר דוד: 'אהבתי כי ישמע ה' את קולי' (תהלים קטז,א), ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה: 'דלתי ולי יהושיע' (שם פס' ו)".
הרי לנו שלבית שמאי ראויים היו הבינוניים לרדת לגיהנם, אך הקב"ה מציל אותם ומעלה אותם משם ברגע האחרון, ואילו לבית הלל הבינוניים מלכתחילה זוכים בדין החסד, ואינם מגיעים אל הגיהנם כל עיקר.
כבר עמדו רבותינו הראשונים והאחרונים על עניינם של הבינוניים, בעיקר על רקע תחושתם של רבים מעמנו הקדוש והטהור, שאינם מרגישים עצמם ראויים לתואר צדיק מחד גיסא, אך גם לא מתייגים עצמם כרשעים. אם כן, האם אנו בינוניים?
בצד דברי הרמב"ם בהם פתחנו, מעיר רבינו יונה מגירונדי בספרו הקלאסי שערי תשובה על מדרג אחר בין צדיקים ובינוניים. לדידו, הבינוני אינו זה שעוונותיו וזכויותיו שקולים. הבינוני הוא זה אשר נזהר מהחטא דרך קבע, אך פעמים נכשל בו (שער ג ד"ה והנה כי תראה). ההגדרה שהציע הרמב"ם מסורה, למעשה, לידי שמים, שכן מי הוא היודע להעריך את זכויותיו למול חובותיו? ומי הוא היודע את ערכה של מצוה פלונית מול ערכה של עבירה פלונית? ולראיה, כך כתב הרמב"ם (הל' תשובה ג, ב):
"ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות, שנאמר 'יען נמצא בו דבר טוב', ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות, שנאמר 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה'. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות".
רבינו יונה, מנגד, מציע קריטריון אנושי למדי, שכל אדם יכול להכריע האם הוא כלול בו אם לאו. ברירת המחדל של הבינוני היא התנהגות של יראת שמים. הוא נמנע מחטאים ונזהר מלהכשל בהם. אולם, קורה והוא נכשל, כאשר סיבות הכשלון עשויות להיות רבות. אם חוסר זהירות, אם חוסר רצון או תאוה, ואם מניע אחר. אולם, המבחן האמיתי של הבינוני הוא האם הוא חוזר לדרך הישר, או שוקע, רחמנא ליצלן, במעבה החטא. יחד עם זאת, נדמה שהקריטריון הזה מחמיר יותר מאשר זה של הרמב"ם, כי אצל הרמב"ם אף אדם שאינו נזהר בקביעות מהחטא, אלא מצליח לשמור על מאזן יציב יכול להחשב בינוני (אף שכבר הערנו שחשבון מסוג זה אינו מסור לבני אדם), בעוד אצל רבינו יונה הבינוני מצוי במתח מתמיד, ואף עבירה אחת איננה נסבלת מבחינתו, כשהיא באה באופן יזום.
כיוון שלישי, ומחמיר ביותר, נמצא אצל קדוש ישראל, ר' שניאור זלמן מלאדי, האדמו"ר הזקן, מייסדה של חסידות ליובאוויטש (המכונה חסידות חב"ד). ספר התניא, יצירת המופת שלו, אינו ספר אחד, כפי שמקובל לחשוב אצל מי שאינו בקי ורגיל בחסידות זו. ספר זה הוא ליקוט של כמה חיבורים ("לקוטי אמרים"), המתעסקים בנושאים שונים. חלקיו הם: ספר של בינונים (המתעסק בהבדל בין הצדיק לבינוני, ובמשמעות ההבדלים הללו לענין עבודת ה' המיוחדת שלהם), חינוך קטן (קונטרס קצר ועמוק בענין חינוך ומעלת משה רבינו), שער היחוד והאמונה (נחשב לפסגת הספר, עוסק בענייני יחוד ה' ויסודות האמונה), אגרת התשובה (כשמה כן היא), ואגרת הקודש (למבקשים להתעלות ברום מעלות היראה והקדושה).
כאמור, הפתיח של ספר התניא הוא ספרן של בינונים. בפרק יב מחיבור זה מגלה לנו הרש"ז את תפיסתו, הקצונית למדי, ביחס לבינוני. לפי רש"ז הבינוני הוא זה שלא חטא מעולם, וכל ימיו הוא מבקש לעבוד את ה' בגדלות נפש ובעוצמה מירבית. אולם, המבדיל בינו לבין הצדיק הוא העובדה שמדי פעם, ברגעי מבחן, הוא נאלץ להתמודד עם משיכות שונות של יצרו הרע. זאת לעומת הצדיק, שליצר הרע אין שום דריסת רגל בנפשו כל עיקר, וממילא התמודדויותיו אינן עם היצר וסעיפיו השונים. ראייתו של בעל התניא היא מהגמרא במסכת ברכות סא, ב:
"אמר רבא: כגון אנו בינונים. אמר ליה אביי: לא שביק מר חיי לכל בריה (=לא הותיר לכל בריה אפשרות לחיות, אם זהו הרף הרוחני שהוא מציב)".
 |
| שער הדפוס הראשון של ספר לקוטי אמרים (לימים, ספר התניא), סלאוויטא תקנ"ו (1796 למניינם) מתוך אתר Hebrewbooks |
בהמשך אף כותב בעל התניא, לאור מסקנתו זו, שהשאיפה של כל אדם מישראל צריכה לגדול ולהיות כבינוני (ספרן של בינונים, פרק יד; ראה גם פרק כד). ומה שכתב הרמב"ם שהבינוני הוא מחצה על מחצה, נאמר רק לשם הנוחות, לענין השכר והעונש, אך ברור שלא זהו הבינוני עליו דיברו חז"ל (שם, פרק א).
 |
| דיוקן המיוחס לר' שניאור זלמן מלאדי, שעל פי המסורת צויר בעת שהותו בכלא בסנט-פטרסבורג. על האותנטיות של דיוקן זה ראה כאן. |
בשולי דבריו הגדולים והעצומים הללו, אבקש להוסיף ביאור קטן, שיתכן שיש בו ערך לנו בימים אלה. גדולים אלה דיברו על חשבון העברות והמצוות (הרמב"ם), או על צורת ואורח החיים (רבינו יונה והרש"ז מלאדי). אולם, שמא ניתן לבחון מדד אחר בנפש האדם, ולקבוע גם על פיו את הבינוניות. האדם נמדד, בין השאר, על פי שאיפותיו הרוחניות. אינו דומה מי שהגיע מתרבות ומבית גידול של רדידות וטיט יוון של חטא, למי שגדל בבית צדיקים ואנשי מעשה. אף אם חשבון זכויותיהם ועוונותיהם זהים, מכל מקום מי שהגיע מרקע רחוק יותר מדרך ה' ודאי שנמדד ברמה גבוהה יותר. וזאת מדוע? כי הוא עבר מרחק גדול יותר, כי הוא קידם את עצמו. וממילא, נפשו שואפת לגדולות. מי שנפשו שואפת לבינוניות בלבד, עומד ותלוי, והקב"ה, החפץ בהצדקו, מאריך לו את הדין, ומבקש לראות להיכן יכריע את מגמת חייו. לעומתו, השואף למצוינות, גם אם הדרך אינה ברורה לו, גם אם טרם רכש את הכלים לכך, ואפילו אם תאוותיו ויצריו חזקים וכבדים ממנו, מכל מקום הוא שואף, הוא מבקש להתקדם ולהתעלות. הנוכל לקרוא לאדם כזה בינוני? הרי הוא מתחכם על יצרו ומערים עליו, ומבקש להתנער מכבליו לטובת קידמה רוחנית ועלייה. הרי הוא בבחינת צדיק, כי לכך הוא שואף, ועל כשלונותיו הוא מצר. הוא אינו מבקש לחשב את חשבונו של עולם, ולבחון האם הוא "מסודר" לקראת ימי הדין. הוא מבקש להשתמש בימים אלו כמקפצה רוחנית, ככלי לקפיצה גדולה יותר, ולא כאולטימטום להכרעת הזכויות והעוונות. השואף לבינוניות בינוני הוא, אך השואף לצדיקות, ומבקש לאמץ לעצמו את כלי העוז הרוחניים – בחינת צדיק ייקרא לו.
סיכומם של דברים: זיהוי הצדיק, הבינוני והרשע שמורה למלך מלכי המלכים, הוא שיכריע ויקבע, הוא המודד והבוחן. אנו, אין לנו לעסוק בעניינים שהם כבשונו של עולם. אולם, משימתנו היא לשאוף ולהתקדם, להתעלות ולהתרומם. הזהירות מהחטא והשאיפה המתמדת לטוב תגאל את האדם מיצרו הרע, ותאפשר לו להיות מושל ברוחו, שהוא גיבור מלוכד עיר, כנודע. נזכה כולנו למחילה ולסליחה ביום הכפורים הקרוב בכלל ישראל, ולגאולה קרובה במהרה.
ותפילתנו: תקע בשופר גדול לחרותנו (הלאומית, והאישית - מיצרנו), ושא נס לקבץ גלויותנו (אחינו שטרם זכו להגיע לארץ אשר עיני ה' א-להיך בה, אחינו הנתונים בצרה ובשביה, וכן כוחות נפשנו שאבדו ונשכחו מאתנו).
שנה טובה וגמר חתימה טובה.
