מכניסי רחמים... הכניסו רחמינו? (כי תבא)

בקרוב יעמדו כל קהילות האשכנזים ויצטרפו לבני עדות המזרח באמירת הסליחות. הסליחות מאפשרות לנו להתחנן על נפשנו כציבור בטרם בוא יום הדין, לבטא את המיית לבבנו וצערנו על עוולות השנה החולפת, ולקרוע שערי מרום ולהתחנן שתכלה שנה וקללותיה. כמו כן, ואולי אף חשוב מזאת, בסליחות אנו זוכים מחדש במעמד הציבוריות הכל כך חסר, הערבות ההדדית, ההבנה שכולנו בסירה אחת, ואנו רשאים להשתמש בנשק יום הדין – י"ג מידות הרחמים (ראו ראש השנה יז,ב).

דף מתוך הסליחות, גרמניה, המאה ה-18 למניינם (מתוך אתר הזמנה לפיוט, בקישור ניתן לשמוע את "אל מלך" בביצועו של החזן אשר היינוביץ')

הסליחות מורכבות בעיקרן מחזרה כפולה ומכופלת על אותן י"ג מידות, כאשר בתווך שיבצו הקדמונים קטעי פיוט וסליחה, שנועדו לשבר את הלב ולרומם את האווירה בעת אמירת מידות הרחמים. כמו כן, הוסיפו בשלהי הסליחות נפילת אפיים, וסיומות ארמיות, בהן הציבור כולו התנסח בצורה ברורה ומוכרת להם, שמעניק לסליחות גם נופך אישי יותר. אחד הפיוטים המפורסמים שנשזרו עם הסליחות בכל יום ויום (בקהילות האשכנזים), הוא הפיוט הקדום והמפורסם "מכניסי רחמים". פיוט זה אף זכה לעדנה בשנים האחרונות בזכות לחן מרגש ומשובב לב ונפש של ר' חיים בנט. אולם, דווקא פיוט מרגש זה עמד בעין הסערה במשך מאות בשנים, מצד כמה וכמה גדולי ישראל שערערו על תקפותו הרעיונית, והתחבטו בשאלה האם ראוי ורצוי לאומרו.

הבעיה מתחילה כאשר מתבוננים בתוכנו של הפיוט. כמה וכמה פעמים פונה הפייטן לחבורה כלשהי, ומבקש את סיועה בהגשת תפילותיהם של ישראל לפני הקב"ה. בני החבורה (מכניסי רחמים, משמיעי תפילה, משמיעי צעקה, מכניסי דמעה) מתבקשים לבצע את הפעולות הבאות (בנוסף למה שעולה משמם): השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך א-ל רם ונשא, הזכירו לפניו והשמיעו לפניו תורה ומעשים טובים של שוכני עפר.

בסרטון מקהלת "רננו חסידים", מיסודו של ר' חיים בנט, מלחין "מכניסי רחמים", מבצעת את השיר המרגש.

המתבונן בעין בוחנת בדברים אלה מגלה שהם מניחים שקיים ניכור, ניצבת מחיצה בלתי עבירה בין ישראל לאביהם שבשמים. בשל מחיצה זו, נדרשים המלאכים, שהם הנמענים של הפיוט, לסייע בעד עם ישראל, ולעקוף את המגבלות הקיימות על אופני התפילה והפנייה של ישראל לה' (עוד על מחיצה זו ראו במדרש אישי של עדי לוי, שמנתחת את הפיוט מזווית מקורית). אולם, יש מגדולי ישראל רבים שלא ראו מגמה זו בעין יפה. ראו לדוגמה דברים מפורשים בתלמוד הירושלמי (ברכות ט, א; מקור יפה זה מובא במהדורת הסליחות שהו"ל אהרן לוי, ירושלים תשנ"ח; הוספתי כמה מילים בכדי להקל על ההבנה):

"(משל ל)בשר ודם (ש)יש לו פטרון. אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר 'איש פלוני עומד על פתח חצירך', שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם באת על אדם צרה - לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח, ואני עונה לו מיד! הדא הוא דאמרינן: 'כל אשר יקרא בשם ה' ימלט' ".

דברי הירושלמי ברורים וחדים, ומנסח אותם בצורה חד משמעית הרמב"ם, בי"ג עיקרי האמונה שלו, שנכתבו בהקדמתו לפירוש המשנה על פרק חלק ממסכת סנהדרין (היסוד החמישי):

"...שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות, וכל מה שהורכב מהן. לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה, אלא רצונו יתעלה. ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

דברי הרמב"ם חד-משמעיים, ומבחינתו הפנייה למלאכים, במקום פנייה ישירה לקב"ה, נמצאת על גבול העבודה הזרה ממש! לפיכך, אף שלא נמצאת התבטאות מפורשת של הרמב"ם ביחס לפיוט מכניסי רחמים, נקל להבין כיצד היה מגיב למראהו. אולם, עובדה היא שרבים מאוד מקדמונינו לא מצאו בעייתיות בפיוט זה. ראש וראשון להם הוא רב עמרם גאון, שבסידורו מזכיר את מכניסי רחמים כחלק אינטגרלי מהסליחות, ללא שום הסתייגות (ראו שם, "סדר אשמורות"). גם לאחריו, אנו מוצאים רבים מקדמוני אשכנז שמתייחסים בשלוות נפש לפיוט זה (ראה סדר טרוייש סימן ט; ספר האשכול נב,א; ספר המנהגים לרי"א טירנא על אלול וימי הסליחות; מנהגי מהרי"ל על הלכות עשרת ימי תשובה, ועוד). הגדיל לעשות מחבר שבלי הלקט, ר' צדקיה ב"ר אברהם רופא מן הענוים. הלה, שחיבורו הוא אוצר בלום של מסורות על הנהגות הזמנים והתפילות, מתמודד חזיתית עם הערעורים שקמו על מכניסי רחמים. כך דבריו (סדר ראש השנה סימן רפב):

"ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר... והרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל הביא ראיה על זה, מהא דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין (מד, ב), אמר ר' יוחנן: לעולם יבקש אדם שיהו הכל מעמצין את כחו מלמטה, ואל יהי לו צרים מלמעלה. ופי' רבינו שלמה זצ"ל (=רש"י): שייסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהיה לו משטינים מלמעלה. וגם במדרש שיר השירים על פסוק 'השבעתי אתכם', אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפלה ועל שערי דמעה: 'הוליכו תפלתי ודמעתי לפני הקב"ה, ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי על הזדונות ועל השגגות', ונאמר: 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף' וגו' ".

דף השער של הדפוס הראשון של שבלי הלקט השלם, וילנא תרמ"ז (מתוך אתר HebrewBooks.org)

לבעל שבלי הלקט יש הבחנה ברורה בין תפילה למלאכים מתוך הנחה שיש להם כוחות רוחניים עצמאיים, לבין תפילה למלאכים שיעזרו וימנעו עיכובים מהתפילה להגיע לנמען האמיתי שלה, הלא הוא הקב"ה. גם שבלי הלקט יסכים שאסור להתפלל למלאך (או לצדיק, כמובן), בבקשה שימלא משאלה, בקשה או דרישה כלשהי. מותרת התפילה רק במקום שבו ברור שאנו מבקשים סעד בהעברתה כראוי לקב"ה בלבד. הגם שעמדה זו מובנת והגיונית, ורבים מקדמונינו אחזו בה ככל הנראה, מכל מקום כמה מגדולי ישראל לא מצאו בה ארוכה, והציתו מחדש את הדיון. עוד על מקורות חדשים ביחס לשסוגיית מכניסי רחמים בימי הביניים ראו את מאמרו המחכים של פרופ' שמחה עמנואל, 'על אמירת הפיוט "מכניסי רחמים" ', המעין לח, א (תשנ"ח), עמ' 11-5.

המקור החשוב ביותר בדיון זה הוא זקני, רבינו הגדול המהר"ל מפראג (שיום פטירתו, ח"י אלול, חל בימים אלה). כך כתב בנתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יב:

"...אבל אנו נוהגים לומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וגו', ואין זה ראוי כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכניסו רחמינו ולא מצאנו זה... ואפילו אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירו, ולפיכך יכול לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך, רק היא דרך תפלה ובקשה, וח"ו שיתפלל כך!".

אמנם, מהר"ל מציע שתי אפשרויות בהן ניתן יהיה לומר מכניסי רחמים, אם כי משתיהן אינו מביע התלהבות גדולה. האחת:

"ויש לומר כי מה שאנו אומרים מכניסי רחמים אין זה בקשה כלל, רק שהאדם מצווה כך למלאכים, שהם מכניסים התפלה - להכניס התפלה לפני ה' יתברך. ויש כח לאדם לצוות למלאכים שהם ממונים על זה שיביאו תפלתו לפני ה' יתברך. ועם כל זה הוא דבר שאין ראוי!".

הדרך השניה מטפלת בבעיה בצורה שרשית יותר:

"...רק שיהיה מכניסי רחמים תפלה, על דרך שאמרו ז"ל שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל הש"י על זה. ולכך מה שמבקש 'מכניסי רחמים' הוא תפלתו אל הש"י כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. ולפי זה ראוי להגיה מכניסי רחמים יכניסו רחמינו, משמיעי תפלה ישמיעו תפלתינו...".

מצבת מהר"ל בבית העלמין בפראג. כפי שניתן לראות, כמו הרבה קברים אחרים שם, המצבה שקעה, ולכן לא ניתן לקרוא את כל הכיתוב.  מתוך ערכו של המהר"ל בויקיפדיה.

בעקבות דברי המהר"ל הללו קמו כמה מחשובי הפוסקים, והביעו הסתייגות מהפיוט המדובר (ראו קרבן נתנאל לר' נתנאל וייל אשכנזי, פרשן הרא"ש הנודע, לסוף פרק ראשון של מסכת ראש השנה אות ג, על אודות פזמון "מידת הרחמים"). ראש וראשון להם הוא הגאון הגדול החת"ם סופר, רבם הגדול של יהודי הונגריה. החת"ם סופר כותב בתשובה (שו"ת חת"ס חלק א או"ח סימן קסו) כי על אף הבעייתיות של חלק מהסליחות, הוא בוחר לומר אותם עם הציבור, ו"הן אל כביר לא ימאס, ודילוגו עלי אהבה". אולם, בכל הנוגע למכניסי רחמים מתוודה החת"ס שאיננו אומרו, אך במקום לחולל מהומה בבית הכנסת הוא פשוט מאריך בנפילת אפיים, וממתין לציבור (מכאן למדנו על תופעה מפליאה, והיא שלשליח הציבור של הסליחות לקח יותר זמן לסיים את תחינתו מאשר לרב ולציבור כולו! לולי שהדברים היו כתובים וחקוקים עלי ספר, כמעט אי אפשר לאומרם).

ידידו ובן בריתו של החת"ם סופר, ר' יהודה אסאד, מחבר שו"ת "יהודה יעלה", חידושי מהרי"א ועוד, הכריע שעל אף הבעייתיות בפיוטים אלה, מכל מקום אין צורך להוציא הוראה ציבורית נגדם, ולכן הוא אומרם עם הציבור, אך משנה מנוסחאות מסויימות, בשביל להתאימם לרוח דברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל. כך הביא גם בשם מורו הדגול, ר' מרדכי בנעט, שהיה גם הוא מאשיות היסוד של תורת יהודי הונגריה, לשנות חלק מהנוסחאות, אך בצנעה.

גם בדורות האחרונים התלבטו בזה הפוסקים. ר' יצחק וייס הי"ד, בשו"ת שיח יצחק, מביא שלל מקורות לאסור, וכמה להתיר, ואינו מכריע בענין. גם ר' משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ה,מג) מביא בעיקר סברות מתנגדות, ומשמע שזוהי נטיית ליבו, וראה גם ציץ אליעזר יד, מח, ועוד.

סיכומם של דברים הוא שראוי בימי הרחמים והסליחות לאמץ לעצמנו זכּות רוחנית גבוהה, ולהשתדל להתפלל  בלשון סדורה ונהירה, יחד עם כוונת לב אמיתי וטהורה. שמא ראוי לומר על נוסח הסליחות את המימרה הידועה  (מנחות קי,א): אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לבשמים.

בפוסק זה נעשה שימוש גדול באתר המצויין הזמנה לפיוט, מיסודן של קרן אבי חי ואתר סנונית. יישר כוחם על העבודה המדהימה של שימור והחייאת עולם הליטורגיקה היהודי באותנטיות וכבוד רב.

(תשס"ו)