ואין מושיע לה
ראו מה בין בני לבין חמי, בין המשוגע שהנהיג מצוות אונס לנשים שבויות לדיני יפת תואר, ובין המתייחסים לנשותיהם כשפחות בזויות למחזיקי תורת אמת. עוד בנושא זה ניתן לראות בהרצאתה של פרופ' ג'ולי נורמן.
כמובן שבתורתנו אין לנערה האומללה דין מוות, אך התורה בוחרת להשוות את מעשה האונס לרצח, לא פחות. ייתור זה בפסוקים הוביל את חכמינו ז"ל (סנהדרין עג,א) ללמוד מדין נערה המאורסה לכל דיני רודף, וקבעו שמצווה להציל נערה זו, אף במחיר חייו של הפוגע בה, שכן אין גבול ושיעור לחומרת המעשה ונבזיותו. כן הדין אף בכל רודף, המבקש להרוג את רעהו, שמצווה להציל את הנרדף, ואפילו במחיר חייו של הרודף.
אולם, ברי שלא די בלימוד הלכתי טכני זה, חרף חשיבותו העצומה, ונדמה שיש בדברי התורה משום קריאת כיוון רצויה. גופן של הנשים היה נתון למרמס דורות על גבי דורות, ונדרשו מאות ואלפי שנים עד להכרה מלאה, משפטית ותרבותית בזכותן של הנשים לעצמאות ולצדק ביחס לפגיעה בהן. אולם, גם היום, אנו שומעים מפעם לפעם על מסעות ביזוי והתעמרות, ממסדית וציבורית, כלפי נשים שנפגעו פגיעה מינית ואחרת. לעתים החרפה מגיעה מהרשויות שאמורות לאכוף את החוק, שבאמצעות נטל ההוכחה הקשה פוגעות שנית ושלישית בנשים אומללות אלה, ולפרקים החברה עצמה, בקשר של שתיקה, בערות ורשעות, מדכאת אותן, ופולטת אותן מקרבה. תורת הנצח מתריעה, ככל הנראה על רקע התנהגויות נפסדות אלה, מפני הקלת הראש של החברה במעשה השפל. האונס דומה לרוצח, ולא רק בגלל דין המוות אשר לו (שנכון רק כאשר בא על אשת איש), כי אם עצם המעשה, כבילת הנערה ומניעת הישועה ממנה, כל אלה אינם אלא רצח, התנהגות תת-אנושית של חוסר התחשבות בוטה במצוקתו וברגשותיו של הזולת (אף ביחס לבעלה של האשה נכונים הדברים, וראה שו"ת דברי יציב לאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אבן העזר סימן עז).
לאורך הדורות אנו מוצאים שחכמי ישראל הביעו סלידה קשה גם מהתנהגויות משיקות למעשים נוראים אלה, וביטאו את דעתם בנחרצות כנגד ביזוי כבודה של האשה והכאתה, על ידי מי שהיה אמור להיות קרוב לה מכל - בן זוגה. פעולות אלה הינן עילה מספקת לגירושין (כמבואר בשלחן ערוך אבן העזר קנד, ג, בדברי רמ"א ובבאור הגר"א שם, אך ראה הערת הב"י בהמשך לציטוט דלקמן), אך יותר מזה, מבטאים שפלות קשה מצד המכה (אם כי חשוב לציין שרמ"א, אחרי שמתגולל בחריפות יתרה כנגד מי שמעז להרים יד על רעייתו, ומתריע בחרמות והלקאות, הביא שם שתי דעות ביחס לשאלה האם מותר להכות אשה שמקללת ומבזה ללא סיבה את בעלה ומשפחתו, והכריע להקל). כך הביא מרן הבית יוסף, באבן העזר סימן קנד:
ואח"כ כתב: תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה - אנו מסכימים להיות מנודה, ויעשוהו על ידי גוים: לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך!".
אמנם, ציינו כאן רק התייחסויות הלכתיות לסוגיה קשה זו, אך אל לנו להתעטף באצטלה הלכתית בבואנו להתמודד עם הנגע הרע הזה, שפשה גם בקרבנו (ראו כאן את דף הבית של עמותת "בת מלך" לסיוע לנשים דתיות וחרדיות שנפלו קורבן לאלימות במשפחה, וכאן את מרכז הסיוע לנשים דתיות שחוו תקיפה מינית). הרקבון הנפשי החמור שבביזוי אדם אחר, ובעיקר חסר ישע, איננו זקוק לעוגנים הלכתיים בדיני גירושין וכתובה. הוא חמור דיו כשלעצמו, ומן הראוי שהציבור יקיא אותו מתוכו.
המכנה המשותף להארות ההלכתיות הללו של כל גדולי ישראל הוא שהם ניתנו לא תחת חסות של מדינה יהודית, ובמקרים רבים המחוקקים בארצות הפזורה אף לא ראו מעשים כאלה בחומרה. אולם, היתה הבנה בסיסית בקהילות ישראל שהציבור, והציבור לבדו, יכול וצריך לנדות ולהוקיע התנהגויות נפסדות כאלה. לא ח"ו להאשים את האשה בתלונות שווא,, כדרכם של "בני דודנו הנאורים" ולשקוע במגננות פנימיות וחיצוניות. אם הבעיה קיימת – חובה לטפל בה ולעוקרה מן השורש, ולא לכסותה בכיסויי כזב ממינים שונים.
במקום שבו מערכת המשפט מגלה אוזלת יד, מערכות האכיפה מקשות על המתלוננות, והנורמה החברתית יוצרת קשר של שתיקה, ראוי לקול התורה להריע, ולהתריע מפני העוול הקשה. בעיקר הדברים אמורים ערב ימי הדין והסליחות, שבהם אנו מבקשים לטהר את מחננו, ולנקות את עצמנו ואת האומה כולה מכל פגע רע. נהיה אנו מושיעים לנערה.
(תשס"ז)
אחת הנקודות שעולות מפרשת כי תצא, הרוויה במצוות, היא יחסה של התורה לאשה הנאנסת. המקרה שבו דנה התורה הוא באשת איש, נערה מאורסה (כלומר, שהתקדשה כבר לבעלה, אך טרם נישאה לו), ובמצב כזה מבהירה, כמובן, התורה שאין שום בסיס להאשמה של האשה, ובוודאי שלא לפגוע בה (בניגוד לתרבויות ותפיסות פרימיטיביות של כמה משכנינו, שעד היום הזה מאשימים אשה שנפגעה מינית במעשה, לא פחות, ואף יותר מאשר את הפוגע בה). אולם, התורה מוסיפה הערה נפשית חשובה, שראוי לשים אותה על לב (דברים כב,כו-כז; השינויים על פי נוסח הקרי):
"וְלַנַּעֲר(ה) לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ(ה) חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ(ה) הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ".
ראו מה בין בני לבין חמי, בין המשוגע שהנהיג מצוות אונס לנשים שבויות לדיני יפת תואר, ובין המתייחסים לנשותיהם כשפחות בזויות למחזיקי תורת אמת. עוד בנושא זה ניתן לראות בהרצאתה של פרופ' ג'ולי נורמן.
כמובן שבתורתנו אין לנערה האומללה דין מוות, אך התורה בוחרת להשוות את מעשה האונס לרצח, לא פחות. ייתור זה בפסוקים הוביל את חכמינו ז"ל (סנהדרין עג,א) ללמוד מדין נערה המאורסה לכל דיני רודף, וקבעו שמצווה להציל נערה זו, אף במחיר חייו של הפוגע בה, שכן אין גבול ושיעור לחומרת המעשה ונבזיותו. כן הדין אף בכל רודף, המבקש להרוג את רעהו, שמצווה להציל את הנרדף, ואפילו במחיר חייו של הרודף.
אולם, ברי שלא די בלימוד הלכתי טכני זה, חרף חשיבותו העצומה, ונדמה שיש בדברי התורה משום קריאת כיוון רצויה. גופן של הנשים היה נתון למרמס דורות על גבי דורות, ונדרשו מאות ואלפי שנים עד להכרה מלאה, משפטית ותרבותית בזכותן של הנשים לעצמאות ולצדק ביחס לפגיעה בהן. אולם, גם היום, אנו שומעים מפעם לפעם על מסעות ביזוי והתעמרות, ממסדית וציבורית, כלפי נשים שנפגעו פגיעה מינית ואחרת. לעתים החרפה מגיעה מהרשויות שאמורות לאכוף את החוק, שבאמצעות נטל ההוכחה הקשה פוגעות שנית ושלישית בנשים אומללות אלה, ולפרקים החברה עצמה, בקשר של שתיקה, בערות ורשעות, מדכאת אותן, ופולטת אותן מקרבה. תורת הנצח מתריעה, ככל הנראה על רקע התנהגויות נפסדות אלה, מפני הקלת הראש של החברה במעשה השפל. האונס דומה לרוצח, ולא רק בגלל דין המוות אשר לו (שנכון רק כאשר בא על אשת איש), כי אם עצם המעשה, כבילת הנערה ומניעת הישועה ממנה, כל אלה אינם אלא רצח, התנהגות תת-אנושית של חוסר התחשבות בוטה במצוקתו וברגשותיו של הזולת (אף ביחס לבעלה של האשה נכונים הדברים, וראה שו"ת דברי יציב לאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אבן העזר סימן עז).
לאורך הדורות אנו מוצאים שחכמי ישראל הביעו סלידה קשה גם מהתנהגויות משיקות למעשים נוראים אלה, וביטאו את דעתם בנחרצות כנגד ביזוי כבודה של האשה והכאתה, על ידי מי שהיה אמור להיות קרוב לה מכל - בן זוגה. פעולות אלה הינן עילה מספקת לגירושין (כמבואר בשלחן ערוך אבן העזר קנד, ג, בדברי רמ"א ובבאור הגר"א שם, אך ראה הערת הב"י בהמשך לציטוט דלקמן), אך יותר מזה, מבטאים שפלות קשה מצד המכה (אם כי חשוב לציין שרמ"א, אחרי שמתגולל בחריפות יתרה כנגד מי שמעז להרים יד על רעייתו, ומתריע בחרמות והלקאות, הביא שם שתי דעות ביחס לשאלה האם מותר להכות אשה שמקללת ומבזה ללא סיבה את בעלה ומשפחתו, והכריע להקל). כך הביא מרן הבית יוסף, באבן העזר סימן קנד:
"מצאתי בתשובת רבינו שמחה (מויטרי, מתלמידי רש"י): המכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו. דבחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סב,ב). והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו, ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך! (סנהדרין נח,ב; ורש"י שם ד"ה קץ ידא). ואם היא רוצה לצאת - יוציא ויתן כתובה.
ואח"כ כתב: תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה - אנו מסכימים להיות מנודה, ויעשוהו על ידי גוים: לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך!".
רבינו שמחה, כמו גם ראשונים אחרים מאשכנז, מתבטאים בחריפות בסוגיה, ומתירים אף להשתמש בבריוני הגויים לטובת אכיפת הצדק וזכויות האשה הבסיסיות (הגויים נזקקים בכדי להמלט מדין "גט מעושה"). כן הביע זעזוע מהתנהגות זו והורה באופן דומה הרשב"א בחלק ז סימן תעז מתשובותיו. כך גם המרדכי, בשם רבו הגדול מהר"ם מרוטנברג (שם מובא בשם הגאונים גם ביחס להתעללות מילולית, אף אם אינה מגיעה מהבעל עצמו, אלא מקרובי משפחתו). גם רדב"ז (חלק ג סימן תמז) ממצרים מחמיר בנושא זה, ומתאר את האיסורים הקשים עליהם עובר ברגל גסה הבעל הפושע. החמיר ביותר בענין, בתשובה ארוכה ומנומקת, ר' בנימין מיוון, בשו"ת בנימין זאב סימן פח, ועוד רבים רבים מגדולי ישראל.
הגדיל לעשות בנושא זה גאון ישראל ר' חיים חזקיה מדיני, שבכרך ו מספרו הנודע "שדי חמד" הקדיש מדור לסוגיה הכואבת של הכאת נשים בפרט, ומעמדן השפל בכלל. השדי חמד האריך בראיות משני גדולי עולם, הלא הם הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא כז, סוף סימן כו) והרב החבי"ף, הלא הוא ר' חיים פאלאג'י (השדי חמד כותב שלא מצא את מקום הציטוט, אך עשרים שנה לפניש כתב את ספרו ציין לעצמו לדברים אלה), לנקוט כדעה שאוסרת הכאה גם במקרים כאלה בהם מתיר הרמ"א, שגם הוא החמיר בנושא מאוד, כפי שראינו. ראויה לציון הערתו של השדי חמד על קביעת ראשוני אשכנז שהוזכרה לעיל, לפיה המכה אשתו הרי הוא כמרים יד על חברו ונקרא רשע, וכה כתב: "תמיה לי, האם לזה צריכה השמועה? ומהיכא תיסיק אדעתין מגרעות נתן באשתו אמרו מ"בחבירו"?
כך הוא גם מסכם וקובע: "איני רואה מקום להתיר להכות אדם לאשתו בזמנינו זה בשום צד ואופן".
עוש הוא מביא מסורת בשם ר' חיים ויטאל, מתוך שער היחודים פרק ו יחוד ג:
"פעם אחת חטאתי כי נתכעסתי עם אשתי והרימותי ידי להכותה והוסר ממני כח הדיבור וצוני מורי שאכוין תחילה זה היחוד שרציתי לעשות".
 |
| ר' חיים חזקיהו מדיני (התמונה מויקיפדיה) |
הגדיל לעשות בנושא זה גאון ישראל ר' חיים חזקיה מדיני, שבכרך ו מספרו הנודע "שדי חמד" הקדיש מדור לסוגיה הכואבת של הכאת נשים בפרט, ומעמדן השפל בכלל. השדי חמד האריך בראיות משני גדולי עולם, הלא הם הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא כז, סוף סימן כו) והרב החבי"ף, הלא הוא ר' חיים פאלאג'י (השדי חמד כותב שלא מצא את מקום הציטוט, אך עשרים שנה לפניש כתב את ספרו ציין לעצמו לדברים אלה), לנקוט כדעה שאוסרת הכאה גם במקרים כאלה בהם מתיר הרמ"א, שגם הוא החמיר בנושא מאוד, כפי שראינו. ראויה לציון הערתו של השדי חמד על קביעת ראשוני אשכנז שהוזכרה לעיל, לפיה המכה אשתו הרי הוא כמרים יד על חברו ונקרא רשע, וכה כתב: "תמיה לי, האם לזה צריכה השמועה? ומהיכא תיסיק אדעתין מגרעות נתן באשתו אמרו מ"בחבירו"?
כך הוא גם מסכם וקובע: "איני רואה מקום להתיר להכות אדם לאשתו בזמנינו זה בשום צד ואופן".
עוש הוא מביא מסורת בשם ר' חיים ויטאל, מתוך שער היחודים פרק ו יחוד ג:
"פעם אחת חטאתי כי נתכעסתי עם אשתי והרימותי ידי להכותה והוסר ממני כח הדיבור וצוני מורי שאכוין תחילה זה היחוד שרציתי לעשות".
 |
| מקווה השדי חמד בבית רומנו, הבית בו חתם את ספרו הנודע בשערים (מתוך אתר ישיבת שבי חברון) |
אמנם, ציינו כאן רק התייחסויות הלכתיות לסוגיה קשה זו, אך אל לנו להתעטף באצטלה הלכתית בבואנו להתמודד עם הנגע הרע הזה, שפשה גם בקרבנו (ראו כאן את דף הבית של עמותת "בת מלך" לסיוע לנשים דתיות וחרדיות שנפלו קורבן לאלימות במשפחה, וכאן את מרכז הסיוע לנשים דתיות שחוו תקיפה מינית). הרקבון הנפשי החמור שבביזוי אדם אחר, ובעיקר חסר ישע, איננו זקוק לעוגנים הלכתיים בדיני גירושין וכתובה. הוא חמור דיו כשלעצמו, ומן הראוי שהציבור יקיא אותו מתוכו.
המכנה המשותף להארות ההלכתיות הללו של כל גדולי ישראל הוא שהם ניתנו לא תחת חסות של מדינה יהודית, ובמקרים רבים המחוקקים בארצות הפזורה אף לא ראו מעשים כאלה בחומרה. אולם, היתה הבנה בסיסית בקהילות ישראל שהציבור, והציבור לבדו, יכול וצריך לנדות ולהוקיע התנהגויות נפסדות כאלה. לא ח"ו להאשים את האשה בתלונות שווא,, כדרכם של "בני דודנו הנאורים" ולשקוע במגננות פנימיות וחיצוניות. אם הבעיה קיימת – חובה לטפל בה ולעוקרה מן השורש, ולא לכסותה בכיסויי כזב ממינים שונים.
במקום שבו מערכת המשפט מגלה אוזלת יד, מערכות האכיפה מקשות על המתלוננות, והנורמה החברתית יוצרת קשר של שתיקה, ראוי לקול התורה להריע, ולהתריע מפני העוול הקשה. בעיקר הדברים אמורים ערב ימי הדין והסליחות, שבהם אנו מבקשים לטהר את מחננו, ולנקות את עצמנו ואת האומה כולה מכל פגע רע. נהיה אנו מושיעים לנערה.
(תשס"ז)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה