צדיק "תמים"

פרשת נח נפתחת בתארי שבח, כבוד וגדולה למייסד האנושות החדשה – נח. אולם, כנודע, יש מקרב האמוראים שהסתייגו מתארי שבח ויקר אלה לנח, וסברו שאינם אלא גנאי לו. כך בסנהדרין קח, א:

"אמר רבי יוחנן: 'בדורותיו', ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: 'בדורותיו', כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון (=מין בושם עז) שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם".

תיבת נח מאת אדוארד היקס, צייר אמריקני (שימו לב מהי תיבת נח מבחינתו, ועל מה הוא לא שם דגש)

שאלה גדולה ומפורסמת היא מדוע ר' יוחנן 'מחפש' את נח, ודורש אותו לגנאי. הרי אין ספק שמפשט המקראות בהחלט ניתן לראות שנח זוכה לשבח. אם כן, במקום של ספק, בוודאי ביחס לצדיק גדול, מדוע בוחר ר' יוחנן לדורשו לגנאי, ולא ללמד עליו זכות?

ר' שלמה לוריא, המהרש"ל, מגדולי פולין לפני כ-500 שנה, מסביר בביאורו על אתר (מובא גם בשפתי חכמים) ששורש המחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש נעוץ ביחסו של נח לבני דורו, והוא נובע מההבדל בין אברהם אבינו לנח. ביחס לאברהם אמר הקב"ה: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א), ואילו אצל נח נאמר "את האלהים התהלך נח". המילה 'את' באה למעט, ולומר שהתהלכותו של נח היתה רק עם הקב"ה. אברהם אבינו היה עסוק בצרכי הדור, ולכן לא כתוב שהתהלך רק עם ה', אלא התהלך גם עם אחרים. ראיה לכך היא דאגתו של אברהם לבן אחיו, מלחמתו בארבעת המלכים ומאבקו על סדום, שמעידים כולם על דאגה כנה לרווחת הכלל, אפילו הרשעים שבו, מתוך רצון ללמד עליהם זכות. לעומתו, נח לא היה עסוק בהצלת הזולת, לא בהצלתם החומרית ולא בהצלתם הנפשית. לפיכך, נח התהלך רק עם אלהים. על כך אין עוררין. השאלה היא האם היה צעדו של נח נכון והגון.

ר' יוחנן סובר שאף מהרשעים הגמורים לא היה צריך נח להתייאש, והיתה ציפיה כי יתאמץ להשיבם תחת כנפי השכינה. מנגד, ריש לקיש סובר שמרשעים גמורים אין לצפות שיעשו תשובה, ואם הם יעשו זאת תהיה תשובתם פרי של מאמץ אישי, ולא הצדיק אחראי לתשובתם. ביטוי נאה לתפיסה זו מצוי במדרש (דברים רבה יא, ג):

"נח אמר למשה: אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. אמר לו משה: אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל, מנין? שנאמר (שמות לב) 'וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו'. למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכן שני קברניטין. א' הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו, למי היו מקלסין? לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו? כך נח, לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו [...]".

מנגד, תיבת נח של גוסטב דורה, והמבין יבין

אם נעיין קימעא במדרש זה נוכל להבחין בנקודה נוספת ששמים חז"ל בדברי נח. אמירתו הבסיסית של נח היא שהוא ניצל לא מהמבול, אלא מדור המבול. הווה אומר, נח משבח את עצמו על יכולתו שלא להינזק מפגעי הדור ותחלואיו. מנגד, משה רבינו, שכידוע לא רק שהתנגד לחטא העגל, אלא אף העניש את העם קשות בעטיו, כולל עצמו ברעת הדור, ואומר שהציל עצמו ואת דורו כשנתחייבו כלייה בעגל. והרי, אם הם נתחייבו כלייה מדוע היה על משה להציל את עצמו? כי משה איננו רואה עצמו לעומתי לדורו, מנוגד לו, אלא כולל עצמו בתוכו, ואם דורו נפגע גם הוא עצמו נפגע עמהם.

מובאת בפוסקים (ראה "מנחת יצחק" לר' יצחק יעקב וייס חלק ד, סימן פ) בשם הגאון הגדול ר' חיים מוולוז'ין מסורת יפה בענין זה. כידוע, כבר תמה ר' טרפון (ערכין טז, ב) אם יש בדורו מי שיכול להוכיח, שכן כל האומר טול קיסם מבין שיניך, מיד אומרים לו טול קורה מבין עיניך. אולם, אומר ר' חיים, קיימת אפשרות אחת של הגדול להוכיח את צאן מרעיתו, והיא כשיכלול עצמו בתוכחה. ורמז לדבר: "נחפשה דרכינו", ברבים, כולל עצמו עם הכלל, אזי – "ונח – קורה" (במקום המשך הפסוק: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך"), הקורה, שבאמצעותה ביקשו להתריס בפני המוכיח, נחה ואיננה מאיימת עוד.

חשוב לציין שדברים אלה ביחס לנח נאמרו על הקשר עם הרשעים הגמורים, עליהם נאמר "ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס", ומה נענה אנחנו, כאשר בדורנו יהודים רבים וטובים, שאינם ח"ו בתורת רשעים או פושעים, אלא רבתה בהם הבורות וחוסר המוטיבציה? האם רשאים אנו להתעלם מהצרכים הרוחניים שלהם, ולהסתפק בהצלת נפשנו בלבד?

ההשגחה העליונה זימנה לנו מציאות מופלאה במדינתנו, בה בסמכותה של כל רבנות מקומית להעניק הכשר עממי, כשר וטוב לפי כל המדדים ההלכתיים הקלאסיים, ובכך לזכות את הרבים בהימנעות מטריפות ואיסורים אחרים.  ברור לכל בר דעת שרמת ההקפדה של הרבנויות היום על הכשרות גבוהה בהרבה מזו שנהנו ממנה אבותינו בעיירות, כאשר המבחר של הבשרים והאפשרות לפסול בהמה ועוף מחמת טריפה היו מאוד מאוד מצומצמות. בעיקר חשובים הדברים ביחס לפירות וירקות, שבניגוד לאיסורי אכילה אחרים, בהם האיסור הוא לאו חמור משל תורה, הרי שבהם עלולים גם להיות דיני מיתה בידי שמים (באכילת טבלים, קרי מאכלים שלא עושרו כהוגן). וראה זה פלא, שההשגחה העליונה אף דאגה לכך שדווקא התוצרת החקלאית נמצאת ברובה המוחלט בפיקוח כדת וכדין, ואף יהודים שאינם מבקשים לאכול כשר זוכים להשגחה מתמדת על מאכליהם.

תמונה בהכשר הבד"ץ (המקור בערוץ 7, כאן)

כל זאת ועוד עשה עמנו הקב"ה ברוב טובו. אך כעת, בשם חומרות הלכתיות שנויות במחלוקת, שאולי יש להן מקום מסויים בד' אמותיו של מי שמבקש להחמיר בכל דרכיו ומעשיו, נמנעים האחראים על הכשרות במחוזות מסויימים בארצנו מלזכות את הרבים בהכשר טוב וראוי. בולטים הדברים בהחמרה התמוהה ביחס להיתר המכירה בשביעית.

לדוגמה, חשוב להבהיר שלפי דעת רוב הפוסקים השביעית בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, והיתר המכירה תקף לפי פוסקים חשובים ורבים. לפי חלק גדול מהפוסקים גם למי שמחמיר ביחס להיתר המכירה אין שום איסור באכילת הפירות, ואף רכישתם בחנות (ראה שו"ת מנחת שלמה לגרש"ז אויערבך זצ"ל, חלק א, סימנים מד-מה). אם כן, נתמה אנו, האם לא כדאים הם כל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים (ר' יצחק אלחנן ספקטור, ר' שמואל מוהליבר, מהר"י קוטנא, מהרי"ל דיסקין, ר' שמואל סלנט, הראי"ה קוק, וכל הרבנים הראשיים למדינת ישראל מיום היווסדה) לסמוך עליהם בשעת הדחק? האם לא כדאי למצוא אופנים שונים ולתת מענה לציבור רחב שאיננו דואג לכשרות מוצריו לבדו, אפילו אם הרב המקומי נאלץ בשם כך להתנהל בצורה שונה מהאופן שבו הוא מנהל את המטבח האישי שלו? אם אלה הסטנדרטים הרוחניים של רבנים אלה, אזי קשה להבין כיצד קונה ומוכר הרב חמץ בערב פסח, בעוד הוא מסתמך על היתרים קשים יותר. אם הוא חתום במקרה על היתר עיסקה בבנק בוודאי שהוא לא יכול לישון בלילה, ואם הוא מפעיל מערכת עירוב במחוז כהונתו קשה מאוד להבין את ההתנהלות שלו. 

הבקי בדיני התורה ובדיני חז"ל יודע ומבין שכל המקרים שפירטנו, ועוד רבים אחרים חמורים פי כמה וכמה מהיתר המכירה, אך התקבל בעם ישראל המנהג שגם הפוסק צריך להיות קשוב לרחשי לבו של העם, ובעת מצוקה יש מקום להפעיל שיקול דעת הלכתי. זו הסיבה בגללה לא מחשבים אינם פוסקים הלכות, אלא אנשים, שיודעים להתבונן בצאן מרעיתם בגובה העיניים, ולהבין את הצרכים הרוחניים שלהם, ולהעדיף אותם במקרים רבים על פני תפיסות העולם הפרטיות של הרב.

מן הראוי להתפלל כולנו ללכת בדרכו של אברהם אבינו וסיעתו, ולא בדרך שהוצגה בידי האמוראים כדרכו של נח, שהדאגה לשלומו הרוחני של הציבור תשוב לעמוד בראש מעייניהם של כל הרבנים בעם ישראל, ואם לא כך יקרה – נתפלל שיימצא ויתבסס מיידית תחליף ראוי שיספק לכלל ישראל גלגל הצלה מאיסורי תורה, ויבסס את מקומם כעם אשר ברך ה'. 

(תשס"ח)

להשתמט מהשמיטה? על אחריות ומחוייבות בעידן של דתיות יתר (כי תבא)

בפרשת כי תבא, אגב תיאור וידוי המעשרות, אנו שומעים נוסח מיוחד של תפילה לבורא עולם (דברים כו, טו):"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". לכאורה, נועדה תפילה זו לפתוח את שערי החסד האלהיים, ולבקש מאת ה' כל טוב לעם ישראל ולארצו. אולם, חז"ל מלמדים אותנו שנוסח התפילה הפשוטה ההיא מבטא מציאות מורכבת ביותר.

לשם כך נפנה לירושלמי (מעשר שני ה, ה; בדומה לזה בתנחומא כי תשא פרשה יד):

"רבי הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרא (אמר): בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצות! שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה. אמר רבי יוסי בן חנינא: ולא עוד, אלא שכתוב בה היום הזה!".

יצירה מאת "אלעד", מקורה כאן.
על אלעד ועל יצירותיו ראו בפרופיל שלו.

כלומר, הביטוי "השקפה" אינו מבשר טובות בתורה, ואילו כאן, דווקא בשיא בקשת הטוב והחמלה, מבקשת מאתנו התורה להשתמש בו. יתר על כן, הירושלמי מעמיד אותנו על החוצפה שבמעמד, בהסמיכו לתפילה את המשך הפסוק הבא: "היום הזה", במשמע שמדובר בדרישה עם ציפייה לתגובה מיידית. האם כך ראוי לעשות לפני בורא עולם הכל יכול (כנראה שכך חשבו בגבעטרון, בביצוע שמדגים את המקור ללחן העממי "ארץ זבת חלב ודבש"; המלחין הוא עמנואל עמירן-פוגצ'וב)?

על נקודות אלה עמדו רבים מפרשני התורה, וראוי רק להזכיר את דבריהם של רבנו בחיי ב"ר אשר, ור' אפרים מלונטשיץ, מחבר ספר כלי יקר. שניהם כאחד הסבירו שבכוחו של קיום מצוה בשמחה, כמתואר אצלנו (פס' יא: "ושמחת בכל הטוב"), להשיב את גזירת הרע לטוב. ולפיכך, מכח קיום המצוה בשמחה, התורה אינה חוששת אפילו להשתמש בביטוי הקשה "השקפה", המזמין פורענות. ככל הנראה בכדי להורות שישראל מעל הטבע, ואין עליהם שליטה מצד כוחות אפלים שונים ומשונים.

אולם, ביאור מעמיק ויסודי מעניק לנו, כדרכו בקודש, ר' יעקב צבי מקלנבורג, מחבר ה"כתב והקבלה". רי"צ מחלק בין שלושה תארים שונים של התורה ביחס לפעולת העין: ראיה, הבטה והשקפה. וכה דבריו (דברים כו, טו):

"מלת 'ראה' תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו, מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו [...] ומלת 'הבט' תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמי הדברים, אבל הכוונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו 'ותבט אשתו מאחוריו', שהפכה פנים לצד סדום מבלי שדקדקה לראות בשום פרט [...] אבל מלת 'השקפה' תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו, כל פרטי איכיותיו ומקריו".

לפיכך, מסביר רי"צ מה עמד בשרש החלטת התורה להתנסח כאן דווקא בלשון ההשקפה:

"ולכן לא תמצא השקפה כי אם ממקום גבוה למקום נמוך, שרואה זה את חברו, ואין חברו רואהו (מעין מגדל שמירה – צ"ה). ולכן אמרו רבותינו ז"ל אין השקפה אלא לרעה, חוץ מן 'השקיפה ממעון קדשך'.  

לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל 'השקיפה ממעון קדשך' היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך".

כלומר, ההשקפה המדוברת היא מה שהיום היינו קוראים "עיון". למעשה, המתוודה על המעשרות "מזמין" את הקב"ה לבחון את רצינות ומיתות כוונותיו. בעוד פעולה של "עיון תפילה", כלומר הציפייה שהקב"ה ייענה לתפילה בחיוב ובמהרה כתוצאה מהערכה עצמית שהאדם טהור וזך לפני האל פסולה באופן עקרוני (ראה ברכות לב, ב; שם נה, א ובתוספות שבת קיח, ב ד"ה עיון תפילה), הרי שבוידוי שלפנינו יש בקשה מפורשת מאת הקב"ה למדוד את המתוודה במידת הדין, בעיון וחקירה, בהשקפה.

הכתב והקבלה, ברלין תר"מ (מתוך hebrewbooks.org)

כל כך למה? כנראה שהסוד נעוץ בתכליתיות של הפעולה. תפילה רגילה היא בעיקרה עבודת הלב. ומי יכול להעיד על עצמו שליבו זך וישר, ללא שום סטייה מדרך האמת והטוב? רק מלאכים, אבל אלה כידוע אינם צריכים תפילה בעלת תוכן של בקשות ותחנונים. אולם, וידוי המעשרות הוא הפעולה המסכמת של ניקוי הבית משרידי התבואה ששייכים לעניים, ללוי, לגר ליתום ולאלמנה. ברגע שהבית נקי, וכל התבואה הועברה לידיים הנכונות, רשאי האדם לעמוד לפני אלהיו ולומר לו: "בערתי הקודש מן הבית", וכן שלא עשה בו שימוש פסול אחר. העיקר – הביצוע, ההענקה לחלשים, היא המצדיקה עיון תפילה, השקפה דינית על המתרחש בעולם.

ערב שנת השמיטה (הדברים נכתבו במקור בשנת תשס"ז - צ"ה) כמדומני שיש בדברים אלה ערך מוסף חשוב ביותר. יש יזמים שונים, שמוצאים בשמיטה כר נוח לצבור הון, על חשבון הציבור הרחב שומר התורה והמצוות, ועל חשבון החקלאים. הערמות שונות ומשונות מוצאות עצמן בשוק, שכל תכליתן אינה אלא העצמת רווחים של קבוצה קטנה ונצלנית. אמנם, אלה הם תנאי השוק בכל חיי המסחר, ומדוע אנו נרעשים דווקא ביחס לפירות השביעית? התשובה לכך פשוטה, והיא שהתקנה המקורית של השמיטה נועדה להקל על כל אדם ואדם, וגם תקנת אוצר בית דין נבראה לשם תכלית זו בדיוק.

אך מי שמייסד אוצר בית דין, או כל מנגנון אחר של אספקת תוצרת חקלאית בשמיטה, ומפיק ממנו רווחים באמצעות העלאת מחירי השוק – הריהו חוטא ופושע, והוא פוגם במרקם החברתי העדין של השמיטה, וביכולת לגרום לכך שתפילותינו תתקבלנה.

חותם ארגון "מעשר", שניתן לחברות שמוכיחות שחלק מהכנסותיהן מופנה לתרומה לצרכים חברתיים.
לאתר הארגון לחצו כאן.

חשוב לדעת שההיערכות לשנת השמיטה עולה ממון רב, הן לחקלאים והן לירקנים, ולכן סביר שחלק מעול זה ייפול גם כנטל על הצרכנים. לפיכך, כדאי להמליץ בפני כל אחד ואחת, המבקש לרכוש בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מותרת ומהודרת, שיבחן את מנגנוני האספקה השיווק של הפירות והירקות.

אם בבסיסם של המחירים הגבוהים עומדים שיקולים כגון העדפת עבודה עברית, או הסבת שדות לפתרונות טובים מבחינה הלכתית, המאפשרים לחקלאי לשווק את תוצרתו ללא חילול קדושת השביעית כלל (כגון שימוש במצעים מנותקים ועוד) – אזי ההשקעה היא חיובית וראויה. שכן, הכסף אמנם עוזב את כיסינו, אך הוא נמסר לאחינו, העמלים על מחייתם, ולא על קומץ עסקנים.

מנגד, קיימות מסגרות ארגוניות שאינן מבקשות להעמיד את הגנת החקלאי היהודי בראש מעייניהן, ובמקום להביא תוצרת מתקדמת ועברית, מעדיפים לייבא בפתרונות קלים וזולים סחורה מחו"ל. מנגנון כזה, שהמוטבים שלו אינם החקלאים היהודים, אלא המתווכים העסקנים, הינו מנגנון בעייתי ביותר מבחינת השלכותיו הרוחניות. שכן, תוך ניצול ציני של יראת השמיים של המון העם, מפיקה קבוצה קטנה ומבוססת רווחים נאים, הגבוהים בהרבה ממה שאפשר להשיג בשנים רגילות.

מדד נוסף שיכול לסייע לקונים לבחון את טיב המנגנון, הוא הדאגה לרווחת עניי העם, אלה שלא שפר גורלם, וידם אינה משגת לרכוש תוצרת יקרה יותר ומהודרת הלכתית. אוצר בית דין שמקים בצידו קרן, שכל תכליתה היא לסייע לנזקקים לקבל תוצרת כשרה וראויה בשמיטה, כפי התקנה המקורית של אוצר בית הדין, הוא זה שראוי לתמוך בו ולרכוש מתוצרתו. זאת מתוך הבנה שאוצר בית הדין אינו רק מנגנון הלכתי, כי אם כלי לקדם את מטרות השמיטה האלהיות, ובראשן הדאגה לרווחתו של כל יהודי.

ב"ה גם בשמיטה אפשר למצוא סיבה למריבה :-( (מתוך אתר sthurem.net)

כיצד פועל אוצר בית דין? (לחצו לסרטון של הרב יהודה עמיחי, "מכון התורה והארץ")

נראה שיסודות אלה מרומזים כבר בפסוק בו פתחנו. המעיין יראה ששתי בקשות מבקש המתוודה: א. "וברך את עמך את ישראל"; ב. "ואת האדמה אשר נתת לנו".

לאמור, הקב"ה ציווה אותנו על המעשרות, כחלק מהאופן הנכון והראוי ליהנות מתוצרת הארץ הקדושה. אולם, בל נטעה לחשוב שהתרומות והמעשרות הן רק הכשר לטובת אכילה מתוקנת ורצויה יותר. הסיבה בגללה פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות הם טבל האסור באיסור חמור אינה בגלל שלא תוקנו כראוי מבחינת הארץ, אלא היא נובעת מכך שלא יעלה על הדעת שתוצרת ארץ ישראל תיאכל ללא התחשבות בשכבות החלשות של האוכלוסיה. רק אחרי שהפריש בן אדם מפתו לטובת הנזקקים – מותרים באכילה פירות הארץ. הסדר הנכון הוא קודם כל עם ישראל, ולאחר מכן ארצו. וגם אצלנו, מרוב דאגה להקפדה על המצוות התלויות בארץ, יש השוכחים את העם היושב עליה. לכן ראוי לכל פתרון שמיטה הלכתי, להתחיל מנקודת המוצא של הדאגה לחקלאי הארץ הקדושה, ולנזקקים שאינם מסוגלים לעמוד בנטל הכלכלי של קיום המצווה. זו גם הסיבה בגללה נחוץ למצוא פתרונות של היתר מכירה מהודרים (שאינם חלשים מאוצר בית הדין במדדים הלכתיים קרים), לחקלאים שאוצר בית הדין אינו מסוגל לתת להם מזור. הדאגה היא לעם ולארץ, ולא בסדר הפוך. 

(תשס"ז)