להשתמט מהשמיטה? על אחריות ומחוייבות בעידן של דתיות יתר (כי תבא)

בפרשת כי תבא, אגב תיאור וידוי המעשרות, אנו שומעים נוסח מיוחד של תפילה לבורא עולם (דברים כו, טו):"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". לכאורה, נועדה תפילה זו לפתוח את שערי החסד האלהיים, ולבקש מאת ה' כל טוב לעם ישראל ולארצו. אולם, חז"ל מלמדים אותנו שנוסח התפילה הפשוטה ההיא מבטא מציאות מורכבת ביותר.

לשם כך נפנה לירושלמי (מעשר שני ה, ה; בדומה לזה בתנחומא כי תשא פרשה יד):

"רבי הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרא (אמר): בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצות! שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה. אמר רבי יוסי בן חנינא: ולא עוד, אלא שכתוב בה היום הזה!".

יצירה מאת "אלעד", מקורה כאן.
על אלעד ועל יצירותיו ראו בפרופיל שלו.

כלומר, הביטוי "השקפה" אינו מבשר טובות בתורה, ואילו כאן, דווקא בשיא בקשת הטוב והחמלה, מבקשת מאתנו התורה להשתמש בו. יתר על כן, הירושלמי מעמיד אותנו על החוצפה שבמעמד, בהסמיכו לתפילה את המשך הפסוק הבא: "היום הזה", במשמע שמדובר בדרישה עם ציפייה לתגובה מיידית. האם כך ראוי לעשות לפני בורא עולם הכל יכול (כנראה שכך חשבו בגבעטרון, בביצוע שמדגים את המקור ללחן העממי "ארץ זבת חלב ודבש"; המלחין הוא עמנואל עמירן-פוגצ'וב)?

על נקודות אלה עמדו רבים מפרשני התורה, וראוי רק להזכיר את דבריהם של רבנו בחיי ב"ר אשר, ור' אפרים מלונטשיץ, מחבר ספר כלי יקר. שניהם כאחד הסבירו שבכוחו של קיום מצוה בשמחה, כמתואר אצלנו (פס' יא: "ושמחת בכל הטוב"), להשיב את גזירת הרע לטוב. ולפיכך, מכח קיום המצוה בשמחה, התורה אינה חוששת אפילו להשתמש בביטוי הקשה "השקפה", המזמין פורענות. ככל הנראה בכדי להורות שישראל מעל הטבע, ואין עליהם שליטה מצד כוחות אפלים שונים ומשונים.

אולם, ביאור מעמיק ויסודי מעניק לנו, כדרכו בקודש, ר' יעקב צבי מקלנבורג, מחבר ה"כתב והקבלה". רי"צ מחלק בין שלושה תארים שונים של התורה ביחס לפעולת העין: ראיה, הבטה והשקפה. וכה דבריו (דברים כו, טו):

"מלת 'ראה' תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו, מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו [...] ומלת 'הבט' תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמי הדברים, אבל הכוונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו 'ותבט אשתו מאחוריו', שהפכה פנים לצד סדום מבלי שדקדקה לראות בשום פרט [...] אבל מלת 'השקפה' תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו, כל פרטי איכיותיו ומקריו".

לפיכך, מסביר רי"צ מה עמד בשרש החלטת התורה להתנסח כאן דווקא בלשון ההשקפה:

"ולכן לא תמצא השקפה כי אם ממקום גבוה למקום נמוך, שרואה זה את חברו, ואין חברו רואהו (מעין מגדל שמירה – צ"ה). ולכן אמרו רבותינו ז"ל אין השקפה אלא לרעה, חוץ מן 'השקיפה ממעון קדשך'.  

לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל 'השקיפה ממעון קדשך' היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך".

כלומר, ההשקפה המדוברת היא מה שהיום היינו קוראים "עיון". למעשה, המתוודה על המעשרות "מזמין" את הקב"ה לבחון את רצינות ומיתות כוונותיו. בעוד פעולה של "עיון תפילה", כלומר הציפייה שהקב"ה ייענה לתפילה בחיוב ובמהרה כתוצאה מהערכה עצמית שהאדם טהור וזך לפני האל פסולה באופן עקרוני (ראה ברכות לב, ב; שם נה, א ובתוספות שבת קיח, ב ד"ה עיון תפילה), הרי שבוידוי שלפנינו יש בקשה מפורשת מאת הקב"ה למדוד את המתוודה במידת הדין, בעיון וחקירה, בהשקפה.

הכתב והקבלה, ברלין תר"מ (מתוך hebrewbooks.org)

כל כך למה? כנראה שהסוד נעוץ בתכליתיות של הפעולה. תפילה רגילה היא בעיקרה עבודת הלב. ומי יכול להעיד על עצמו שליבו זך וישר, ללא שום סטייה מדרך האמת והטוב? רק מלאכים, אבל אלה כידוע אינם צריכים תפילה בעלת תוכן של בקשות ותחנונים. אולם, וידוי המעשרות הוא הפעולה המסכמת של ניקוי הבית משרידי התבואה ששייכים לעניים, ללוי, לגר ליתום ולאלמנה. ברגע שהבית נקי, וכל התבואה הועברה לידיים הנכונות, רשאי האדם לעמוד לפני אלהיו ולומר לו: "בערתי הקודש מן הבית", וכן שלא עשה בו שימוש פסול אחר. העיקר – הביצוע, ההענקה לחלשים, היא המצדיקה עיון תפילה, השקפה דינית על המתרחש בעולם.

ערב שנת השמיטה (הדברים נכתבו במקור בשנת תשס"ז - צ"ה) כמדומני שיש בדברים אלה ערך מוסף חשוב ביותר. יש יזמים שונים, שמוצאים בשמיטה כר נוח לצבור הון, על חשבון הציבור הרחב שומר התורה והמצוות, ועל חשבון החקלאים. הערמות שונות ומשונות מוצאות עצמן בשוק, שכל תכליתן אינה אלא העצמת רווחים של קבוצה קטנה ונצלנית. אמנם, אלה הם תנאי השוק בכל חיי המסחר, ומדוע אנו נרעשים דווקא ביחס לפירות השביעית? התשובה לכך פשוטה, והיא שהתקנה המקורית של השמיטה נועדה להקל על כל אדם ואדם, וגם תקנת אוצר בית דין נבראה לשם תכלית זו בדיוק.

אך מי שמייסד אוצר בית דין, או כל מנגנון אחר של אספקת תוצרת חקלאית בשמיטה, ומפיק ממנו רווחים באמצעות העלאת מחירי השוק – הריהו חוטא ופושע, והוא פוגם במרקם החברתי העדין של השמיטה, וביכולת לגרום לכך שתפילותינו תתקבלנה.

חותם ארגון "מעשר", שניתן לחברות שמוכיחות שחלק מהכנסותיהן מופנה לתרומה לצרכים חברתיים.
לאתר הארגון לחצו כאן.

חשוב לדעת שההיערכות לשנת השמיטה עולה ממון רב, הן לחקלאים והן לירקנים, ולכן סביר שחלק מעול זה ייפול גם כנטל על הצרכנים. לפיכך, כדאי להמליץ בפני כל אחד ואחת, המבקש לרכוש בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מותרת ומהודרת, שיבחן את מנגנוני האספקה השיווק של הפירות והירקות.

אם בבסיסם של המחירים הגבוהים עומדים שיקולים כגון העדפת עבודה עברית, או הסבת שדות לפתרונות טובים מבחינה הלכתית, המאפשרים לחקלאי לשווק את תוצרתו ללא חילול קדושת השביעית כלל (כגון שימוש במצעים מנותקים ועוד) – אזי ההשקעה היא חיובית וראויה. שכן, הכסף אמנם עוזב את כיסינו, אך הוא נמסר לאחינו, העמלים על מחייתם, ולא על קומץ עסקנים.

מנגד, קיימות מסגרות ארגוניות שאינן מבקשות להעמיד את הגנת החקלאי היהודי בראש מעייניהן, ובמקום להביא תוצרת מתקדמת ועברית, מעדיפים לייבא בפתרונות קלים וזולים סחורה מחו"ל. מנגנון כזה, שהמוטבים שלו אינם החקלאים היהודים, אלא המתווכים העסקנים, הינו מנגנון בעייתי ביותר מבחינת השלכותיו הרוחניות. שכן, תוך ניצול ציני של יראת השמיים של המון העם, מפיקה קבוצה קטנה ומבוססת רווחים נאים, הגבוהים בהרבה ממה שאפשר להשיג בשנים רגילות.

מדד נוסף שיכול לסייע לקונים לבחון את טיב המנגנון, הוא הדאגה לרווחת עניי העם, אלה שלא שפר גורלם, וידם אינה משגת לרכוש תוצרת יקרה יותר ומהודרת הלכתית. אוצר בית דין שמקים בצידו קרן, שכל תכליתה היא לסייע לנזקקים לקבל תוצרת כשרה וראויה בשמיטה, כפי התקנה המקורית של אוצר בית הדין, הוא זה שראוי לתמוך בו ולרכוש מתוצרתו. זאת מתוך הבנה שאוצר בית הדין אינו רק מנגנון הלכתי, כי אם כלי לקדם את מטרות השמיטה האלהיות, ובראשן הדאגה לרווחתו של כל יהודי.

ב"ה גם בשמיטה אפשר למצוא סיבה למריבה :-( (מתוך אתר sthurem.net)

כיצד פועל אוצר בית דין? (לחצו לסרטון של הרב יהודה עמיחי, "מכון התורה והארץ")

נראה שיסודות אלה מרומזים כבר בפסוק בו פתחנו. המעיין יראה ששתי בקשות מבקש המתוודה: א. "וברך את עמך את ישראל"; ב. "ואת האדמה אשר נתת לנו".

לאמור, הקב"ה ציווה אותנו על המעשרות, כחלק מהאופן הנכון והראוי ליהנות מתוצרת הארץ הקדושה. אולם, בל נטעה לחשוב שהתרומות והמעשרות הן רק הכשר לטובת אכילה מתוקנת ורצויה יותר. הסיבה בגללה פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות הם טבל האסור באיסור חמור אינה בגלל שלא תוקנו כראוי מבחינת הארץ, אלא היא נובעת מכך שלא יעלה על הדעת שתוצרת ארץ ישראל תיאכל ללא התחשבות בשכבות החלשות של האוכלוסיה. רק אחרי שהפריש בן אדם מפתו לטובת הנזקקים – מותרים באכילה פירות הארץ. הסדר הנכון הוא קודם כל עם ישראל, ולאחר מכן ארצו. וגם אצלנו, מרוב דאגה להקפדה על המצוות התלויות בארץ, יש השוכחים את העם היושב עליה. לכן ראוי לכל פתרון שמיטה הלכתי, להתחיל מנקודת המוצא של הדאגה לחקלאי הארץ הקדושה, ולנזקקים שאינם מסוגלים לעמוד בנטל הכלכלי של קיום המצווה. זו גם הסיבה בגללה נחוץ למצוא פתרונות של היתר מכירה מהודרים (שאינם חלשים מאוצר בית הדין במדדים הלכתיים קרים), לחקלאים שאוצר בית הדין אינו מסוגל לתת להם מזור. הדאגה היא לעם ולארץ, ולא בסדר הפוך. 

(תשס"ז)