צדיק "תמים"

פרשת נח נפתחת בתארי שבח, כבוד וגדולה למייסד האנושות החדשה – נח. אולם, כנודע, יש מקרב האמוראים שהסתייגו מתארי שבח ויקר אלה לנח, וסברו שאינם אלא גנאי לו. כך בסנהדרין קח, א:

"אמר רבי יוחנן: 'בדורותיו', ולא בדורות אחרים, וריש לקיש אמר: 'בדורותיו', כל שכן בדורות אחרים. אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן למה הדבר דומה - לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה - ריחה נודף, שלא במקומה - אין ריחה נודף. אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה - לצלוחית של פלייטון (=מין בושם עז) שהיתה מונחת במקום הטנופת, במקומה ריחה נודף - וכל שכן במקום הבוסם".

תיבת נח מאת אדוארד היקס, צייר אמריקני (שימו לב מהי תיבת נח מבחינתו, ועל מה הוא לא שם דגש)

שאלה גדולה ומפורסמת היא מדוע ר' יוחנן 'מחפש' את נח, ודורש אותו לגנאי. הרי אין ספק שמפשט המקראות בהחלט ניתן לראות שנח זוכה לשבח. אם כן, במקום של ספק, בוודאי ביחס לצדיק גדול, מדוע בוחר ר' יוחנן לדורשו לגנאי, ולא ללמד עליו זכות?

ר' שלמה לוריא, המהרש"ל, מגדולי פולין לפני כ-500 שנה, מסביר בביאורו על אתר (מובא גם בשפתי חכמים) ששורש המחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש נעוץ ביחסו של נח לבני דורו, והוא נובע מההבדל בין אברהם אבינו לנח. ביחס לאברהם אמר הקב"ה: "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז, א), ואילו אצל נח נאמר "את האלהים התהלך נח". המילה 'את' באה למעט, ולומר שהתהלכותו של נח היתה רק עם הקב"ה. אברהם אבינו היה עסוק בצרכי הדור, ולכן לא כתוב שהתהלך רק עם ה', אלא התהלך גם עם אחרים. ראיה לכך היא דאגתו של אברהם לבן אחיו, מלחמתו בארבעת המלכים ומאבקו על סדום, שמעידים כולם על דאגה כנה לרווחת הכלל, אפילו הרשעים שבו, מתוך רצון ללמד עליהם זכות. לעומתו, נח לא היה עסוק בהצלת הזולת, לא בהצלתם החומרית ולא בהצלתם הנפשית. לפיכך, נח התהלך רק עם אלהים. על כך אין עוררין. השאלה היא האם היה צעדו של נח נכון והגון.

ר' יוחנן סובר שאף מהרשעים הגמורים לא היה צריך נח להתייאש, והיתה ציפיה כי יתאמץ להשיבם תחת כנפי השכינה. מנגד, ריש לקיש סובר שמרשעים גמורים אין לצפות שיעשו תשובה, ואם הם יעשו זאת תהיה תשובתם פרי של מאמץ אישי, ולא הצדיק אחראי לתשובתם. ביטוי נאה לתפיסה זו מצוי במדרש (דברים רבה יא, ג):

"נח אמר למשה: אני גדול ממך שניצלתי מדור המבול. אמר לו משה: אני נתעליתי יותר ממך. אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני הצלתי את עצמי והצלתי את דורי כשנתחייבו כלייה בעגל, מנין? שנאמר (שמות לב) 'וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו'. למה הדבר דומה? לשתי ספינות שהיו בים, והיו בתוכן שני קברניטין. א' הציל את עצמו ולא הציל את ספינתו, ואחד הציל את עצמו ואת ספינתו, למי היו מקלסין? לא לאותו שהציל את עצמו ואת ספינתו? כך נח, לא הציל אלא את עצמו, אבל משה הציל את עצמו ואת דורו [...]".

מנגד, תיבת נח של גוסטב דורה, והמבין יבין

אם נעיין קימעא במדרש זה נוכל להבחין בנקודה נוספת ששמים חז"ל בדברי נח. אמירתו הבסיסית של נח היא שהוא ניצל לא מהמבול, אלא מדור המבול. הווה אומר, נח משבח את עצמו על יכולתו שלא להינזק מפגעי הדור ותחלואיו. מנגד, משה רבינו, שכידוע לא רק שהתנגד לחטא העגל, אלא אף העניש את העם קשות בעטיו, כולל עצמו ברעת הדור, ואומר שהציל עצמו ואת דורו כשנתחייבו כלייה בעגל. והרי, אם הם נתחייבו כלייה מדוע היה על משה להציל את עצמו? כי משה איננו רואה עצמו לעומתי לדורו, מנוגד לו, אלא כולל עצמו בתוכו, ואם דורו נפגע גם הוא עצמו נפגע עמהם.

מובאת בפוסקים (ראה "מנחת יצחק" לר' יצחק יעקב וייס חלק ד, סימן פ) בשם הגאון הגדול ר' חיים מוולוז'ין מסורת יפה בענין זה. כידוע, כבר תמה ר' טרפון (ערכין טז, ב) אם יש בדורו מי שיכול להוכיח, שכן כל האומר טול קיסם מבין שיניך, מיד אומרים לו טול קורה מבין עיניך. אולם, אומר ר' חיים, קיימת אפשרות אחת של הגדול להוכיח את צאן מרעיתו, והיא כשיכלול עצמו בתוכחה. ורמז לדבר: "נחפשה דרכינו", ברבים, כולל עצמו עם הכלל, אזי – "ונח – קורה" (במקום המשך הפסוק: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליך"), הקורה, שבאמצעותה ביקשו להתריס בפני המוכיח, נחה ואיננה מאיימת עוד.

חשוב לציין שדברים אלה ביחס לנח נאמרו על הקשר עם הרשעים הגמורים, עליהם נאמר "ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס", ומה נענה אנחנו, כאשר בדורנו יהודים רבים וטובים, שאינם ח"ו בתורת רשעים או פושעים, אלא רבתה בהם הבורות וחוסר המוטיבציה? האם רשאים אנו להתעלם מהצרכים הרוחניים שלהם, ולהסתפק בהצלת נפשנו בלבד?

ההשגחה העליונה זימנה לנו מציאות מופלאה במדינתנו, בה בסמכותה של כל רבנות מקומית להעניק הכשר עממי, כשר וטוב לפי כל המדדים ההלכתיים הקלאסיים, ובכך לזכות את הרבים בהימנעות מטריפות ואיסורים אחרים.  ברור לכל בר דעת שרמת ההקפדה של הרבנויות היום על הכשרות גבוהה בהרבה מזו שנהנו ממנה אבותינו בעיירות, כאשר המבחר של הבשרים והאפשרות לפסול בהמה ועוף מחמת טריפה היו מאוד מאוד מצומצמות. בעיקר חשובים הדברים ביחס לפירות וירקות, שבניגוד לאיסורי אכילה אחרים, בהם האיסור הוא לאו חמור משל תורה, הרי שבהם עלולים גם להיות דיני מיתה בידי שמים (באכילת טבלים, קרי מאכלים שלא עושרו כהוגן). וראה זה פלא, שההשגחה העליונה אף דאגה לכך שדווקא התוצרת החקלאית נמצאת ברובה המוחלט בפיקוח כדת וכדין, ואף יהודים שאינם מבקשים לאכול כשר זוכים להשגחה מתמדת על מאכליהם.

תמונה בהכשר הבד"ץ (המקור בערוץ 7, כאן)

כל זאת ועוד עשה עמנו הקב"ה ברוב טובו. אך כעת, בשם חומרות הלכתיות שנויות במחלוקת, שאולי יש להן מקום מסויים בד' אמותיו של מי שמבקש להחמיר בכל דרכיו ומעשיו, נמנעים האחראים על הכשרות במחוזות מסויימים בארצנו מלזכות את הרבים בהכשר טוב וראוי. בולטים הדברים בהחמרה התמוהה ביחס להיתר המכירה בשביעית.

לדוגמה, חשוב להבהיר שלפי דעת רוב הפוסקים השביעית בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, והיתר המכירה תקף לפי פוסקים חשובים ורבים. לפי חלק גדול מהפוסקים גם למי שמחמיר ביחס להיתר המכירה אין שום איסור באכילת הפירות, ואף רכישתם בחנות (ראה שו"ת מנחת שלמה לגרש"ז אויערבך זצ"ל, חלק א, סימנים מד-מה). אם כן, נתמה אנו, האם לא כדאים הם כל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים (ר' יצחק אלחנן ספקטור, ר' שמואל מוהליבר, מהר"י קוטנא, מהרי"ל דיסקין, ר' שמואל סלנט, הראי"ה קוק, וכל הרבנים הראשיים למדינת ישראל מיום היווסדה) לסמוך עליהם בשעת הדחק? האם לא כדאי למצוא אופנים שונים ולתת מענה לציבור רחב שאיננו דואג לכשרות מוצריו לבדו, אפילו אם הרב המקומי נאלץ בשם כך להתנהל בצורה שונה מהאופן שבו הוא מנהל את המטבח האישי שלו? אם אלה הסטנדרטים הרוחניים של רבנים אלה, אזי קשה להבין כיצד קונה ומוכר הרב חמץ בערב פסח, בעוד הוא מסתמך על היתרים קשים יותר. אם הוא חתום במקרה על היתר עיסקה בבנק בוודאי שהוא לא יכול לישון בלילה, ואם הוא מפעיל מערכת עירוב במחוז כהונתו קשה מאוד להבין את ההתנהלות שלו. 

הבקי בדיני התורה ובדיני חז"ל יודע ומבין שכל המקרים שפירטנו, ועוד רבים אחרים חמורים פי כמה וכמה מהיתר המכירה, אך התקבל בעם ישראל המנהג שגם הפוסק צריך להיות קשוב לרחשי לבו של העם, ובעת מצוקה יש מקום להפעיל שיקול דעת הלכתי. זו הסיבה בגללה לא מחשבים אינם פוסקים הלכות, אלא אנשים, שיודעים להתבונן בצאן מרעיתם בגובה העיניים, ולהבין את הצרכים הרוחניים שלהם, ולהעדיף אותם במקרים רבים על פני תפיסות העולם הפרטיות של הרב.

מן הראוי להתפלל כולנו ללכת בדרכו של אברהם אבינו וסיעתו, ולא בדרך שהוצגה בידי האמוראים כדרכו של נח, שהדאגה לשלומו הרוחני של הציבור תשוב לעמוד בראש מעייניהם של כל הרבנים בעם ישראל, ואם לא כך יקרה – נתפלל שיימצא ויתבסס מיידית תחליף ראוי שיספק לכלל ישראל גלגל הצלה מאיסורי תורה, ויבסס את מקומם כעם אשר ברך ה'. 

(תשס"ח)

ריבית נושכת וריבית נושקת (כי תצא)

לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ

בפרשתנו אנו קוראים על איסור הריבית. ללאו חמור זה השלכות קשות על אופי היישוב היהודי בארץ ישראל. כעדות הכתוב בפסוק העוקב את זה שהבאנו בכותרת (דברים כג, כא): "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". הברכה בארץ תלויה בשמירה על ההימנעות מהרבית מאחינו.

מתוך אתר משרד הכלכלה של טנסי

כמה וכמה הסברים ניתנו על ידי הפרשנים להבהרת הקשר שבין הימנעות מרבית לברכת ה' בארץ. ר' מרדכי הכהן, מחבר ביאור "שפתי כהן" על התורה, תלמידו של גור האר"י ר' ישראל די-קוריאל, מבאר בבפירושו לתורה את הקשר, לאורו של דיוק נאה. מה פשר המלים "בכל משלח ידך" בהם מבטיח הקב"ה סיוע לצדיקים? היתה התורה צריכה להשתמש בביטוי שגור יותר: בכל מעשי ידיך. מה ההבדל בין משלח יד למעשה יד? לפי הרב הכהן ההבדל נעוץ במאמץ. מלווי ברבית אינם מתאמצים כלל בשביל לרכוש הון גדול. משהשיגו סכום נאה אותו הם מלוים, פרנסתם מצויה להם בשפע, כעלוקות הניזונות מהחיה. זהו משלח יד. הלוואה בריבית אינה מעשה ידים, כי אין בה שום טורח. וכאן הוא מסביר בצורה מעמיקה ביותר את הדברים. תנאי העבודה של המלווה ברבית נוחים מאוד, והוא היה משוכנע שעד סוף ימיו פרנסתו תהיה מצויה לו בריוח, כי הוא שלח את כספו לעבוד עבורו. מנגד, אדם עתיר ממון שנמנע מללגלג על הנזקקים, ונמנע מלהלוות ברבית, ודאי עלול להתחרט על כך שבחר במעשה ידיים, בהם הוא נדרש לעבוד, ולא בחר במשלח יד, שהוא מקצוע פרזיטי ונטול מאמץ. אולם, האדם נתבע לפיקחות ולהגינות פנימיים.

שפתי כהן לר' מרדכי הכהן

הקב"ה מבטיח בפסוקנו שאדם שיבחר בדרך חיים בריאה, שמתאימה לאמות המידה ההלכתיות, ועל ידי כך יימנע מאיסורי הרבית החמורים, פרנסתו תימצא לו בריווח, ממש כשם שהיה מלוה ברבית. זהו השכר שהקב"ה מעניק לנמנע מהלוואה ברבית.

הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר שלו מביא גישה שונה במקצת. לדידו, על אף שאין הבדל הלכתי לענין איסור רבית בין ארץ ישראל לחוצה לה, מכל מקום יש הבדל מצד היחס הא-להי. בחוץ לארץ זוכים לפי רמות של שכר ועונש מדודים. אולם, מי שנמנע מלהלוות ברבית בארצנו הקדושה, יזכה ליהנות משפע בלתי מוגבל – השפע של ארץ ישראל. לכן הפסוק מקשר בין ההימנעות מהרבית למגורים בארץ הקודש.

היתר עסקה

איסור הרבית העלה כמה וכמה שאלות הלכתיות קשות ומסובכות בעת המודרנית, עם התקדמות ופריחת המשקים העולמיים. נביא על קצה המזלג כמה השלכות אקטואליות חמורות של איסור הרבית, שדרשו ודורשות מענה מצד גדולי הדורות.

ראשית, משכנתא בנקאית, שנועדה לסייע ללקוח לרכוש דירה שהיא מעבר להישג ידו. כולנו מכירים את נהלי קבלת ההלוואה, ואנו גם מכירים את הזמן הארוך שנדרש רק בכדי להשיב את הרבית על הקרן. האם ריבית כזו מותרת מדין תורה?

שאלה חמורה נוספת היא קנייה בתשלומים במסגרת אשראי (קרדיט). במצב כזה מקובל שישנה 'עמלה' מסויימת (ריבית בלשון התורה) על התשלום הדחוי.

שאלות קשות נוספות הן המציאות בה אדם נמצא במשיכת יתר (אוברדראפט), ולכן הוא משלם לבנק ריבית גבוהה על ההלוואה הזו. האם כל אלה מותרים מדין תורה?

התשובה לכך פשוטה – ברור שבמציאות רגילה אין שום היתר לחיות באופן כזה, בו הריבית היא אחד המרכיבים המשמעותיים של העולם הכלכלי. אולם, גדולי ישראל, מתוך רצונם לחבר בין עולם התורה לעולם המציאות, גישרו על הפערים החריפים, ומצאו פתרונות מעניינים בסוגיה. ראיה לכך היא ההתעסקות האדירה של גדולי ישראל בשאלת הריבית במשק המודרני, המחזיקה כרכים רבים וסבוכים.

הפתרון המפורסם ביותר לריבית בעת הזאת הוא הקרוי 'היתר עיסקה'. היתר העיסקה צריך להיות חוזה חתום ומוסכם על שני הצדדים, ותועלתו רק אם תוכנו נשמר, ולא בתורת לחש או סגולה (ראה על כך ר' משה פיינשטיין שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סב). נבאר את פשר ההיתר:

אדם נוטל מהבנק, או מחברו, סך של עשרת אלפים שקלים. היתר העיסקה קובע שרק מחצית מהסך ניתנת בתורת הלוואה, ואילו המחצית השניה ניתנת ללווה בתורת פקדון מאת המלוה, כלומר השקעה, כסף ששייך למשקיע, והוא מוסר אותו ביד הלווה מתוך הנחה שהשקעה זו תניב עבורו רווחים כלכליים. ההסכם קובע שכל רווח או הפסד מתחלקים בצורה שווה בין הלווה למלוה, שהרי מחצית מכסף ההלווה שייכת למלוה. אם כן, ישאל השואל מדוע איננו תובעים מהבנק לספוג את ההפסדים כאשר עיסקה שעשינו ולקחנו עליה משכנתא לא הניבה תשואה מתאימה? התשובה לכך פשוטה. בהיתר העיסקה יש יד חופשית למלוה לתבוע דרכי בירור משלו לאופי ההפסד ולסך שלו. לדוגמה, יכול המלוה לתבוע שהלווה, לכשיבקש את השתתפות המלוה בהפסדיו, יישבע בנקיטת חפץ. שבועה זו קרויה שבועה חמורה, שכן משמעה אחיזת ספר תורה מול ההיכל הפתוח, ושבועה בלשון חמורה ביותר. ברור שאנשים מוכנים יהיו להפסיד סכום נכבד בשביל להמנע ממעמד משפיל ומטיל אימה כזה.

(ראו כתבה על תביעה נגד חברת ההשקעות Forex Place בדרישה להשתתפות בהפסדי המשקיעים, באדיבות TheMarker)

למלוה רשות לתבוע אמצעי הוכחה נוספים, ולא כאן המקום להאריך. הרי שבאמת לפי שורת הדין ההפסדים והרווחים צריכים להתחלק בין המלווה ללווה שווה בשווה, אך אמצעי הגבייה של הלווה מוחלשים מאוד (ראו כאן התר עסקה של חברת פסגות השקעות). בהקשר זה ראו את מאמרו של הרב שלמה אישון, "אפיקי השקעה בלא פיקוח הלכתי", צהר כד (תשס"ו), עמ' 17-9.

אולם, ברבות השנים נשחק מעמדו של היתר העיסקה, ורבים ביקרו אותו, ופקפקו ביכולתו לסלק את איסורי התורה החמורים הכרוכים ברבית. ראה לדוגמה דבריו של ר' שלמה זלמן אויערבך, (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כט), המערער על תקפות ההסכם על אף שתוכנו ברור ומוצק. אמנם הוא אינו מסיק למסקנה שאסור ללוות, אך נשאר בקושיה מסויימת.

אולם, נראה שככלות הכל, בהתחשב באלטרנטיבות האחרות, שמשמעותן קיום יחסי מסחר ללא היתר עיסקה, אין ברירה אלא לסמוך על היתר זה.

למעיינים נפנה לסדרת מאמרים חשובה שהתפרסמה בתחומין ח, בנושא היתרי עסקה בבנקים. עוד ראוי להצביע על מאמרו התמציתי של הרב שריאל רוזנברג, חתנו של הגאון הרב נסים קרליץ, ודיין בבית דינו, "יסודות ההיתר עיסקא", שהתפרסם בקובץ הליכות שדה 101 (תשנ"ו), עמ' 82-70.

נסכם בדבריו של ר' יעקב ברייש, מי ששימש עד לפני כמה עשורים כרבה הראשי של שוייץ, בשו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן סג), בקונטרס על הריבית והיתר העיסקה בימינו:

"הראתיך לדעת שמצוה גדולה לחפש עצות להקל על פי דעת השלחן ערוך והפוסקים, על המסחר הנהוג שלא יהיה מסובך באיסור רבית ואבק ריבית. ואף גם לפעמים כשנאלצים להיכנס בפירצה דחוקה ולסמוך על הפוסקים המקילים, וכמובן לפי כללי ההוראה - וזה התנצלותי כלפי המבקרים, שכמה פעמים בקונטרס הלזה חפשתי וסמכתי על דעת מקילין. כמה חרדו ורעשו הרבנים הגאונים שבכל דור להקל בתקנות עגונות להתיר אשה מכבלי העיגון, דבר הנוגע רק ליחידה... רק משום דטב למיתב טן דו וכו', על אחת כמה וכמה בדבר הנוגע להכלל וחיי בני אדם תלויים בזה... מצוה על כל רב ומורה, תלמיד חכם וצורב, לחתור חתירות ולמצא עצות על פי דרכי התורה וכללי ההוראה, להקל על המסחר שלא יהיה יושבת ומסובך באיסור רבית החמור - והשי"ת יצילנו משגיאות ויאר עינינו בתורתינו הקדושה".

(תשס"ו)