אל נורא עלילה

אחד מגדולי הפייטנים שקמו לעם ישראל בדורותיו, ומי שאף זכה לכינוי "הסלח" על שם סליחותיו הרבות (כך על פי ר' אברהם הבדרשי, אביו של ר' ידעיה הפניני), היה ר' משה ב"ר יעקב אבן עזרא, שחי ופעל לפני כתשע מאות שנה (על אודותיו ראה בשלהי ספר הקבלה לראב"ד).

מפיוטיו המוכרים ביותר הוא "אל נורא עלילה", המושר בפי בני עדות המזרח בהתלהבות רבה ובהתרגשות גדולה דקות ספורות לפני תפילת נעילה של יום הכפורים. רבות נכתב על מהותו של יום הכפורים, ועל האופן הנכון שבו צריך לגשת ליום קדוש זה, כאדם פרטי וכקולקטיב לאומי. אבקש לעמוד על שורה אחת מפיוט נשגב זה: "קְרָא נָא שְׁנַת רָצוֹן. וְהָשֵׁב שְׁאֵרִית הַצֹּאן. לְאָהֳלִיבָה וְאָהֳלָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה".

שער ספר העיון הגדול של ר"מ אבן עזרא, שבו הוא מציג את כללי השירה המשובחת (מתוך אתר hebrewbooks.org)

הפנייה של המשורר לאהליבה ולאהלה חשובה ביותר בכדי להבין את מהותו של יום (אין זו הפעם הראשונה שבימים הנוראים מוזכרות שתי דמויות נשיות אלה, והן מופיעות פעמים מספר בסליחות, וכן בקינות של תשעה באב). מקורו של הדימוי הוא, כמובן, פרק כג מספר יחזקאל, המגולל את סיפורן של שתי נשים אלו. כבר בתחילת הפרק מגלה לנו יחזקאל שאין בתיאורו אלא משל לשני החלקים של האומה (יחזקאל כג, א-ד):

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ. וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן [...] וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ, וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת, וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה".

התיאור המצמרר הזה (והוא עוּדן כאן, ראו במקור), מדגים עד כמה היתה אכזבה, כביכול, מהתוצאה הסופית של המהלך העמוק של מלכות ישראל. נזכיר שמדובר על מלכות בית דוד, שהדרדרה ברבות הדורות למציאות המדוברת, כמו גם על מלכות ישראל, המורכבת מהחלק הארי של עם ישראל בימי בית ראשון, מלכות גדולה ואיתנה. הכח שבתיאורו של יחזקאל הוא היכולת לתרגם את המעשים הנלוזים שנעשו אז בארץ, בדמות אלילוּת ותופעות חברתיות מקולקלות – לשפה של בגידה אישית, של הפניית עורף רגשית כלפי בורא עולם. אמנם התיאור של הזנות והשחיתות פותח בשומרון (אהלה), אך מהר מאוד מגלה לנו הכתוב "וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ". כלומר, מלכות יהודה המפוארת, שכולנו כמהים לשיבתה, היא הגיעה למצב רוחני ושפלות מוסרית נמוכה עוד מזו של אחותה בשומרון, מלכות ישראל. זאת בניגוד למחשבה כאילו במלכות יהודה הכל היה בסדר, והמצב הרוחני היה שפיר, פחות או יותר, לאורך מרבית התקופות. הקב"ה, באמצעות נביאו יחזקאל, מגלה שלא מיניה ולא מקצתיה.

"אל נורא עלילה" מתוך מחזור תימני מ-1937 למניינם (מאתר הזמנה לפיוט)
שימו לב ששני הבתים החותמים את הפיוט "נקטמו" במהדורה זו

בני יהודה אף הגדילו לעשות, והגיעו למצב הקשה של: "וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ". זהו הבסיס לגלות בבל, כנודע. לפיכך, מבטיח שם הקב"ה את קללת שומרון גם ליהודה, ומדווח על נפילתה בידי זרים ואויבים, תוך השחתת כל צביונה הרוחני, הצביון שעוד נותר בה.

אך, ראה זה פלא, עם ישראל עודנו קיים, למרות יותר מ-2,500 שנים שעברו עלינו מני אז. יתר על כן, עשורים בודדים לאחר התוכחה הנוראית הזו חזרו בני יהודה לארצם, והקימו את מקדש ה', בגילוי של התעוררות רוחנית מרשימה למען שמו יתברך ולכבודו.

כיצד יתכן שאומה שהיתה בשפל המדרגה החמור כל כך, הנבזה כל כך, חזרה לחיק אלהיה? לעניות דעתי, התשובה לכך היא שאין תשובה. שכח הסליחה האלהי איננו מובן, הוא כה חזק ורב עוצמה, והוא כל כך מרשים ביכולתו לתת אמון באלה שהפרו את האמון פעם אחר פעם, ובין יסורים ליסורים מלך מלכי המלכים מעניק מטובו עלינו סתם, ללא הצדקה. אמנם, גם תשובה יש, מפעם לפעם, אך ברי שאין ערכה של הסליחה כערכה של התשובה, וכח המחילה האלהי הזך והטהור, המוחלט ומעורר הפליאה איננו כערכה של התשובה, שהיא פעמים רבות זמנית, מן השפה ולחוץ.

אח... אין כמו שירתו הזכה ופרשנותו המודרנית של מאיר בנאי לפיוט הנשגב

לכאורה הפייטן עשה טעות טקטית, בהזכירו רגע לפני הנעילה דווקא את אהלה ואהליבה, שבתנ"ך לא מוזכרת תשובתן. האם לא עורר חרון אף?! כיצד לא חשש מלהזכיר זכרון ישן ובלתי נעים זה? אך דומה שר"מ אבן עזרא, בגאוניותו, חדר לעומקה של תפילת הנעילה, למלוא משמעותה נשגבת. בנעילה אנו מבקשים מהקב"ה שיפעל, גם אם איננוּ בשיאה של התשובה. כמובן, אנו משתוקקים ושואפים להתעלות, אך אנו מבקשים אשראי נוסף, מחילה על אף שאין כח בתשובתנו לכפר על מעשינו.

זאת יש לדעת, כי מדובר בגישה קלאסית מפרי עטו של המשורר הדגול, שמעצים עד מאוד את אפסיותה אדם, בבואו "להכריח" את רבונו של עולם לגאול ולהושיע. אדם האדם אפס ועזוב, מי יחון אותו, יטה אליו חסד, אם לא בורא עולם? ראו כך בשירו המתוק מדבש, "חרדים לבית תפלתם":

מתוך "מחברת משירי משה ב"ר יעקב אבן עזרא", אתר דעת

אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה, וסלח לנו על אווירת אהלה ואהליבה שפשטה ברחובותינו. על הניכור שבין אחים, על האלימות וחוסר הזהירות על כבודם וחייהם, על התעללויות ואיומים, ועל תאונות הדרכים. אל נורא עלילה, ראה את גרעין הטוב שבנו ודון אותנו לכף זכות, והמציא לנו מחילה. מחל על הטפשים שהבינו בסכלותם שמותר להם להרים יד על אח מישראל. מחל על העבריינות שפושה כנגע ברחובותינו, על עבריינים פליליים ועל עבריינים אידיאולוגיים. מחל לנו על שפגענו בכבודם של שלוחי הציבור שעושים לילות כימים למעננו, על ביזוי חיילינו הצדיקים בידי טועים ומטעים משמאל ומימין, על שגייסנו את תורתך הקדושה למען מטרות זרות ומוזרות.

"תִּזְכוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת. הַבָּנִים וְהָאָבוֹת. בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה // מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל. אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל. בַּשְֹּרוּ נָא הַגְּאֻלָּה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה!".


(תשס"ח)