מה פשר הזיהוי בין ראש השנה ליום הזכרון?

ראש השנה, כנודע, אינו רק יום של דין ואימה, אלא הוא נושא בחובו גם בשורה מלאת שמחה וחדווה. זו הסיבה בגללה אנו נוהגים בראש השנה דיני יום טוב, כי הקב"ה הדן אותנו, בוודאי ישעה לתפילותינו ולשוועתנו, ויעתיק את מושבו מכסא הדין לכסא רחמים, כרחם אב על בנים. בתורה עצמה תוכנו של ראש השנה עלום, אך רמז אחד ניתן לנו, והוא הכינוי "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג,כד). על אף שגם בכינוי זה קשה למצוא לחלוחית של רעיון, באו חז"ל, הרחיבו וחידדו את תחומיו של ראש השנה לשלושה מוקדים: מלכויות, זכרונות ושופרות. לא כאן המקום להאריך בכל התחומים השונים, ואנו נתמקד רק בנקודת הזכרון.

חכם תימני תוקע בשופר, ירושלים, שנות ה-30 של המאה העשרים (מתוך אוסף הקולוניה האמריקאית, ספריית הקונגרס ארה"ב)

ככלל, מפליא במקצת לראות יום שנקרא זכרון, בבואנו לפנות אל הקב"ה. האם, ח"ו, אנו מייחסים לקב"ה שכחה, שבעטייה אנו נדרשים "להזכיר" לו את מאורעות העבר? ברור שלא! לכן, ראוי שנעמיק קצת ביסוד הזכרון. למעשה, כבר אנשי כנסת הגדולה עמדו על הבעייתיות שבהיגד הזה, ולכן הורו לנו להתפלל בלשון זו:

"אַתָּה זוֹכֵר מַעֲשֵׂה עוֹלָם וּפוֹקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם. לְפָנֶיךָ נִגְלוּ כָּל תַּעֲלוּמוֹת וַהֲמוֹן נִסְתָּרוֹת שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית. כִּי אֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ. אַתָּה זוֹכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל. וְגַם כָּל הַיְצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ". הרי לנו שהקב"ה אינו צריך תזכורות, כי אין שכחה לפני כסא כבודו. ומדוע, אם כן, מתייחד דווקא ראש השנה בהיותו יום זכרון?

ברכת זכרונות מתוך מחזור כמנהג בני רומה, ונציה 1526
אתר hebrewbooks

נראה שסודם של הדברים נעוץ בהדדיות של הזכרון. מורנו הגדול הרמב"ם קובע בהלכות תשובה (ג, ד):

"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: 'עורו ישינים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם!'. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל - הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה!".

הרמב"ם מחדד לנו שבעיות השכחה והעדר הזכרון אינם, ח"ו, נחלתו של האין סוף ברוך הוא, אלא הן תופעות שאנו, בני האדם, מועדים ליפול בהן. בשל השגרה השוחקת אנו נוטים לשכוח את המקור האלהי המצווה אותנו מיום מעמד הר סיני (נקודה שמתחדדת בברכת שופרות, עיינו היטב בפסוקים), ולכן לשכוח גם את עצמיותנו, את תכונותינו הטבעיות ואת יכולותינו הרוחניות. בא הקב"ה והעניק לנו ברוב טובו את תקיעת השופר ואת יום הדין בשביל לעורר אותנו לשוב למקורנו. כך גם מנוסחת ברכת הזכרונות בהמשכה:

"אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁלֹּא יִשְׁכָּחֶךָּ, וּבֶן אָדָם יִתְאַמֶּץ בָּךְ, כִּי דוֹרְשֶׁיךָ, לְעוֹלָם לֹא יִכָּשֵׁלוּ, וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ. כִּי זֵכֶר כָּל הַמַּעֲשִׂים לְפָנֶיךָ בָּא וְאַתָּה דוֹרֵשׁ מַעֲשֵׂה כֻּלָּם". זה שאינו שוכח את ה' ומתאמץ ללכת בדרכיו, זוכה שגם הקב"ה כביכול זוכרו יותר, ושם את מעייניו לטובת הצלחתו.

עם זאת, עדיין מוטלת עלינו המשימה להבין מה פשר ה"זכרון" האלהי? מדוע אנו מצפים ומתפללים שדווקא כעת "ייזכר" בנו בורא עולם? לשם כך נפנה לרבותינו זכרונם לברכה, שדבריהם מאפשרים לשפוך אור על הסוגיה. אחד הביטויים הגדולים של יום הזכרון, ראש השנה, אצל חז"ל הוא התיאור בתלמוד של גאולת יוסף הצדיק. התלמוד קובע (בבלי ראש השנה י, ב - יא, א) שיוסף הוצא מבית האסורים ביום ראש השנה עצמו. הדברים מבוססים על הפסוקים מתהלים פא (ד-ח):

"תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע. הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ אֶעֶנְךָ בְּסֵתֶר רַעַם אֶבְחָנְךָ עַל מֵי מְרִיבָה סֶלָה".

מסמיכות הפסוקים של 'תקעו בחדש שופר' ושל 'עדות ביהוסף שמו' למדו ר' אליעזר ור' יהושע שבראש השנה נפקד יוסף הצדיק. מכאן נבין שביחס לקב"ה הזכרון אינו יציאה משכחה, ח"ו, כי אם יציאה לפעולה. כלומר, לפני הקב"ה כל בעיה שאיננה מטופלת נחשבת "כאילו" נשכחה, שהרי הקב"ה זוכרה תמיד, ולמרות זאת אינו מבצעה. אולם, ביום קדוש זה בחר הקב"ה לפעול, ולחלץ את יוסף מן הבור. זהו ביטוי של זכרון. בדומה לזה נכון גם ביחס לומר גם ביחס לנח: "וְגַם אֶת נֹחַ בְּאַהֲבָה זָכַרְתָּ, וַתִּפְקְדֵהוּ בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים [...] עַל כֵּן זִכְרוֹנוֹ בָּא לְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ, לְהַרְבּוֹת זַרְעוֹ כְּעַפְרוֹת תֵּבֵל וְצֶאֱצָאָיו כְּחוֹל הַיָּם". וכן ביחס לישראל במצרים: "וְנֶאֱמַר וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". לא שפתאום נזכר, ח"ו, אלא שהחליט ברגע זה לפעול, ולחלצם ממיצר.

יוסף עומד לפני פרעה, חיתוך עץ, המאה ה-19, מאת יוליוס שנור פון קרולספלד (מתוך הספריה התיאולוגית פיטס, אוניברסיטת אמורי, אטלנטה)

אכן, גם חכמי ישראל נטו לכתוב לעצמם "ספר זכרון", בו ביטאו את התרגשותם ונתנו פומבי לתחושותיהם ביחס לגאולה פרטית שהקב"ה העניק להם.

אחד מאלה הוא הגאון המופלא ר' משה סופר, המוכר בפי כל כרבם של יהודי הונגריה, החתם סופר. ספר הזכרון של החתם סופר מוקדש לעלילות שנת תקס"ט, (1809 למניינם), בה צרו כוחותיו של נפוליאון על פרשבורג, היא ברטיסלאבה של ימינו, בירת סלובקיה, השוכנת על הדנובה. החתם סופר מציג שנה זו כרוויית פורענות, שהחלה בסדרת חלומות טורדניים, שהתלוו לסדרה ארוכה של מקרי מוות מפתיעים בקהילתו של החתם סופר, שהטרימו את בוא הפורענות הגדולה. כך כתב החתם סופר ביחס להעלאת הזכרון לפני בורא עולם (שם עמ' 25):

"הנה גם אנחנו יודעים את כל הצרות והתלאות אשר מצאו אבותינו ורבותינו הקדושים נוחי נפש בקברם בהאי שתא הכא, אם מפאת כי בעוננותינו הרבים נפרצו חומותם ונשטפו מים רבים (החתם סופר מתאר בתחילת ספרו שבאותם ימים הדנובה עלתה על גדותיה, והציפה את כל העיר במי קרח, ובין השאר את בית העלמין היהודי) [...] ועוד זאת כי כבר הרגישו תחלת השנה כי הקדושים האלו שערורים להזהיר אותנו על  כל הנעשה, וכה היה דברתי אז עם פלוני ופלוני, ולמה לא נחלץ חושים בתשובה ומעשים טובים אנחנו מפה בית הכנסת הקדושה מקדש מעט, והמה יעמדו לנו לעזר במקום קדשם ויגן עלינו זכותם ותורתם".
ספר זה ידוע בעיקר בזכות התיאור האוטוביוגרפי של בריחתו הקונטרברסלית של החתם סופר מעירו בעת המצור, קטע ששימש לימים בסיס לויכוח ער בשאלת בריחת הרבנים מהונגריה בשואה. כך דרש החתם סופר בפני קהילתו,  אחרי שהביא דיון ארוך ורב צדדים בסוגיה, הלכתית ורעיונית (על פי עדות עצמו):

"השומע ישמע ויאמר בלבו זה נאה דורש ונאה מקיים, כי משום כן נסעתי וברחתי מהעיר, להגן עליהם מבחוץ, כמו שהם סוברים בעוונותינו הרבים שאני להם למגן, אבל לבבי לא כן ידמה! כי ברחתי לנפשי! הלא כתיב 'מי האיש הירא ורך לבב', ואמרו חז"ל 'מעבירות שבידו', ואפילו שח בין תפלה לתפלה חוזר ממלחמה. אחיי ורעיי! מי שמע ולא יחוש? הלא עבירות כהנה וכהנה עברו ראשי, וכמשא כבד יכבדו ממני, ואיך אשא ואסבול כאלה? ועד כה דברנו בגאוני עולם צדיקים המגינים על דורם כחומה, והיו נקיים וחף מפשע, אבל לאיזוב הקיר כמוני אחיי תיחלו? ואם עלי תשאו פניכם אוי לאותה בושה! אוי לדור שכך עלתה בימיו, שהיה קהל גדול וחשוב מעם היו נתונים בספק סכנה והיו עיניהם לעני ואביון". מרגיע?

בכותבנו שורות אלה עדיין נתונים בשבי ובמיצר כמה מחיילינו הגבורים (הדברים נכתבו במקורם בערב ראש השנה תשס"ז, חודשים מספר אחרי חטיפתם של אודי גולדווסר ואלדד רגב הי"ד, וגלעד שליט יבלט"א; למרבה הצער והכאב את גורלם של אודי ואלדד אנו יודעים, ולשחרור המהיר של גלעד אנו עודנו מייחלים). ביום הזכרון הזה נבקש לעורר שלוש פעולות של זכרון, שב"ה יועילו לחלצם ממיצר ולהשיבם לחיק משפחותיהם בקרוב.

ראשית, חשוב ביותר שנזכור אנו אותם, נחקוק את דמויותיהם על לוח לבנו, ולא ניתן שינה לעינינו עד אשר נעשה כל מאמץ להשיבם לכאן. שנית, ניזכר כולנו במלך מלכי המלכים הקב"ה, שקורא אלינו בכל שנה ומבקש לעורר אותנו. בזכות קירבתנו אליו תתעצמנה תפילותינו, וה' הטוב יראה ויפעל לישועתם. ושלישית, כפי שכבר אמרנו, נבקש ונתחנן מלפני ה' שכשם שהוציא את יוסף מבית האסורים בפתע, בלא שום הכנה, "ויריצוהו מן הבור", כך יזכור אותנו, ואת חיילינו הדגולים, ויחלצם ממיצר כהרף עין, תוך עקיפת כל מחסום סביר, שהרי כולנו יודעים עד כמה קשה ומורכבת היא מלאכת פדיון שבויים. נסיים בשתי תפילות מלשון הנביא וספר תהלים (ישעיה לה,י; תהלים קו,מד-מח):

"וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".

"וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם. וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו. וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כָּל שׁוֹבֵיהֶם. הוֹשִׁיעֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּיָהּ".


(תשס"ו)