כי (לא) נחש ביעקב (פרשת חיי שרה)

חז"ל דורשים את אליעזר עבד אברהם, מגיבורי פרשתנו, לגנאי בכמה הזדמנויות. תחילה במסכת תענית ד, א, בדברי ר' שמואל בר נחמני:

"שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי. אליעזר עבד אברהם, דכתיב: "והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו' ", יכול אפילו חיגרת אפילו סומא? השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה".

כלומר, על אף שלא היה ראוי לכך מצד הבקשה הבעייתית שהציג, מכל מקום זכה אליעזר בתשובה ראויה מאת ה'. זאת, ככל הנראה, בשל מערכת השיקולים שעמדה כאן, וקיום האומה היהודית היה מכריע יותר מאשר חינוכו מחדש של אליעזר.

אליעזר עבד אברהם על הבאר, תחריט מאת גוסטב דורה

רב, מגדולי ומראשוני האמוראים, מתבטא בצורה נחרצת ושיפוטית עוד יותר כלפי אליעזר, בקובעו (חולין צה, ב): "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש".

בפרשנות מימרא זו נחלקו הרמב"ם והראב"ד בהשגותיו, בהלכות עבודת כוכבים יא, ד. כך כתב שם רבינו הגדול:

"אין מנחשין כעובדי כוכבים, שנאמר 'לא תנחשו'. כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים: הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי - איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים; הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים 'יהיה כך' ו'לא יהיה כך', 'טוב לעשות דבר פלוני' ו'רע לעשות דבר פלוני', וכן אלו שאומרים 'שחוט תרנגול זה שקרא ערבית', 'שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול', וכן המשים סימנים לעצמו 'אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני' ו'אם לא יארע לי לא אעשה', כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו - הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".

עד כאן דברי הרמב"ם, שהביא את אליעזר עבד אברהם כמודל של ניחוש אסור, כדברי רב. משמעות הניחוש היא הצבת סימנים שאין קשר נסיבתי בינם לבין התוצאה שהם אמורים להוביל אליה. כלומר, המחשבה כאילו יש סימן טוב או סימן רע בעולם, כאלה שיש ביכולתם להשפיע על המציאות. הרמב"ם פה מעגן כמצוה דתית את ההכרה בחוק הנסיבתיות, ובכך מטרים את קאנט, שעירער על לבטי האמפיריציסטים בסוגיה. לקאנט, תפיסת החלל והזמן (ובפרט בכל הנוגע לקשר הטמפוראלי שבין סיבה למסובב) הן א-פריוריות, כלומר, נטועות באדם מתהליך בריאתו. משכך, אין לו אלא לחשוב באופן נסיבתי, הגם שהנסיבות אינן הכרחיות מהחושים עצמם. כאן קובע הרמב"ם שרק קשרים נסיבתיים לגיטימיים בעיני המאמין. הקב"ה אוסר באיסור תורה על פקפוק על הנסיבתיות, והבאתה לידי אבסורד. ממילא, הוא מחוקק באדם המאמין תפיסה א-פריורית של נסיבתיות שהאדם כפוף אליה, בין אם ירצה ובין אם לא. מיותר לציין שלא רק הזמן מגדיר את הנסיבתיות כאן, אלא האינטואיציה האנושית, והדברים ארוכים.

הזהירות מפני חתולים שחורים, מלח שפוך ועוד אמונות תפלות למיניהן - כולן איסור תורה חמור. אולם, הראב"ד חותה עליו גחלים, באומרו:

"אמר אברהם: זה שבוש גדול, שהרי דבר זה - מותר ומותר הוא! ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש', והוא סבר שלענין איסור נאמר, ולא היא! אלא הכי קאמר: 'אינו ראוי לסמוך'! ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו, הוו מפקי פולסי דנורא ('שוטים של אש', ולא מעשי כישוף כאלה ואחרים, כמובן) לאפיה".

הרי לנו שהראב"ד הסתייג מחריפות מייחוס איסור חמור של ניחוש לאליעזר וליונתן, ופירש את דברי רב כקביעה שאין לסמוך על ניחוש זה, אך לא לאוסרו.

הרמ"א (ר' משה איסרליש, מחבר המפה על השלחן ערוך) מציג את שתי העמדות ומכריע (יורה דעה קעט, ד):

"יש אומרים דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן (טור והר"ד קמחי), ויש אוסרין (רמב"ם וסמ"ג). וההולך בתום ובוטח בה', חסד יסובבנו (תהילים לב, י)".

אף ששתי העמדות מוצגות כשוות, מכל מקום ברור שלרמ"א עדיפה ההתעלמות מהניחוש והגורל, וההליכה אחר ה' בתום. כדברים האלה כתב ר' מרדכי יפה, הלבוש, בחיבורו על יורה דעה קעט, ד, ואף הביא את דברי הסניגוריה של בעלי התוספות על אליעזר, שלא סמך על ניחושו בלבד, אלא נתן לרבקה את הצמידים רק לאחר שבירר מאיזו משפחה היא, זאת בניגוד גמור לפשט הפסוקים, שמורים על כך שהעניק לה את הצמידים והנזם לפני שבירר את יחוסה (פרק כד, כב-כג; ראו את תמצית מחלוקת ראשוני אשכנז בנקודה זו בפירוש ריב"א על התורה לפסוק יד).

בצורה חריפה עוד יותר מתבטא ר' יהודה החסיד, מחשובי מקובלי אשכנז, שידיו רב לו בתורת הסוד, ביחס לזהירות מניחושים. הלה מביא סדרה של ניחושים מקובלים בימיו, ומקונן על דורו, שנגוע בעוון זה (ספר חסידים סימן נט):

"כי לא נחש ביעקב וכו' (במדבר כג, כג), צונו צורינו לא תנחשו (ויקרא יט, כו), ובעונותינו שרבו כיום הזה מנחשים בישראל, בודקים בעוֹנוֹת (=בזמנים שונים למעשים שונים), אומרים להזכיר במוצאי שבת שלא לאכול בצים, או שלא לקחת אש שתי פעמים כשיש חולה בבית, או יולדת תוך תשעה ימים, וכמה דברים שאין הפה יכול לדבּרם ועוברים על מצות מלכנו. ועוד יש ניחוש, ורב הוא, ונוהג בין בני אדם, רואין אש וגחלות בוערות מעומד, אומרים יהי' לנו אורח, אם תכבהו במים האורח יפול במים, ואין לך ניחוש גדול מזה, ואמת ויציב הדבר כמה בני אדם ניסוהו, אך הוא השטן הוא המתעה אותם. כשרואה השטן שזה מנחש ואומר יפול האורח במים, אז אומר השטן אלך ואפיל האורח במים להטעות זה, להיות לסימן זה בידו לנחש לעולם, ואוי להם לעושים כך, כי עוברים על כמה לאוין: 'לא תנחשו' (ויקרא יט, כו), 'לא ימצא בך וגו' ומנחש' (דברים יח, י), 'ובחקותיהם לא תלכו' (ויקרא יח, ג), ועוד שעושים עדות התורה שקר, 'כי לא נחש ביעקב' (במדבר כג, כג) [...] ".

אכן, מעשה שטן!

חשוב לשים לב בעיקר למנגנון השטני שמתאר ר"י החסיד, זה שמפיל את האדם בפח ומונע ממנו לראות את המציאות באור ישר וראוי. השטן מזמן מדי פעם הצלחות בניחושים, בשביל להפיל את האדם התמים ברשת החטא יותר ויותר. אמנם, במקום שקבעו חכמים לעשות דברים לסימן, כמו הסימנים בערב ראש השנה וכדומה, מתיר ר"י החסיד מכח דברי חכמים (שם בהמשך).

הגדיל לעשות השל"ה הקדוש, ר' ישעיה הלוי הורביץ, מחבר ספר המופת הקבלי "שני לוחות הברית" שעלה באחרית ימיו לארץ ישראל והפיץ את תורתו של האר"י הקדוש, במבואו לספר ויקרא. שם הביא ציטוט מפירוש הרקנאטי על התורה (הפירוש החשוב ביותר שנכתב על התורה על דרך הסוד), בבארו את תפקידה של פרשת קדושים:

"אח"כ פרשת קדושים היא כולה קדושה, לסלק מזוהמת הנחש. ובא שם הרמז 'לא תנחשו' שלא ידבק זוהמת הנחש. וזה לשון הרקאנטי דף קכ"ד, ואמר לא תנחשו רצה לומר לא תטעו אחר פעולת נחש הקדמוני הנקרא רוח מסאבא, ופעולותיו נקראים ניחוש, כדאמר ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. ועל ידי השבעות ידועות הנקראים שם הטומאה מודיעים העתידות מאשר יבאו על האדם. והטועה אחריהם הבורא סר מעליו ומניחו בידיהם, וזהו מאמרם כל דקפיד קפדינן בהדיה (פסחים קי, ב)".

שער הדפוס הראשון של ספר השל"ה, אמשטרדאם ת"ח (1648 למנין הנוצרים), מתוך hebrewbooks.org

הניחוש הוא משל למתן כח ועוצמה ליצר הרע, על חשבון אור השכל והיושר, ותמימות הלב. ההתעסקות בחשבונות שהקב"ה אסר, מתן הסימנים שמונעים מהאדם לחשוב בצורה צלולה ומטילים עליו את אימת הגורמים המוזרים והתמוהים הללו – משבשים את הדעת, ומעניקים כר פורה ליצר הרע לפעול את פעולותיו המזוהמות. הזהירות מהניחוש היא הזהירות מהטפשות, והבחירה ללכת אחר מצוות ה' והדרכותיו ללא סייג.

וכך כתב מפורשות השל"ה בתתו טעם למצוות "לא תנחשו":

"שלא לנחש, שנאמר (ויקרא יט, כו), לא תנחשו. טעם מצוה זו, לפי שלא ישעו בדברי שקר, ויאמרו שהכל מקרה ולא השגחה מאתו יתברך חלילה... לכך לא תנחשו".

עוד כתב השל"ה דברים נכוחים בביאורו לפרשת שופטים:

"כבר הודעתיך כי כמו שיש אצילות קודש, כן יש לעומתו אצילות טמא, ומשם עניינים אלו קסמים ונחשים אוב וידעוני כו' וכן נביא שקר. ואף שיש בהם לפי הנראה חכמה, אינה חכמה אמיתית. והיא חכמת האומות, כמו שנאמר בפסוק (שם יח, יד), כי הגוים האלה וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. רק תתן אמת ליעקב, חכמה האמיתית הנצחיית, הוא הדביקות בגוף האילן הקודש. ותמים תהיה עם ה' אלהיך, כלומר תתנהג במדת השלום והאמת, כי זה חלק ה'. וזהו שנאמר (תהלים טז, ח), שויתי ה' לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט, כלומר לא אטה מהימין אל השמאל, רק תמיד אתדבק בסטרא דימינא".

אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו, ולא קסמי שווא ותפלות.

(תשס"ז)