יום שני, 10 באוקטובר 2011

מעמדה של נטילת לולב בירושלים בזמן הזה


בשנים בהן חל יום טוב ראשון של חג הסוכות בשבת קודש, נשללת מאיתנו היכולת לקיים את מצוות נטילת ארבעת המינים מהתורה. בשנים כאלה ניתן לקיים את המצווה רק במשך ששת ימי החג הנותרים, וזאת מדרבנן. זאת לאורם של דברי המשנה (סוכה ג, יב):
"בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש...".

מטבעות מימי מרד בר-כוכבא ובהם ניתן לראות איגוד של ארבעת המינים (ליתר דיוק שלושה, האתרוג איננו מופיע כאן). הצילום מתוך ספרו המונומנטלי של יגאל ידין, בר-כוכבא, ולקוח מתוך אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון.
תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי באה לשמר את המנהג במקדש ליטול את הלולב שבעה ימים, על ידי כך שהוא הרחיב אותה גם לאזורים שמחוץ למקדש. שכן, לו לא היה מרחיב את התקנה, בשנה בה סוכות חל בשבת לא היו נוטלים בית ישראל לולב כלל וכלל, וזו מציאות בלתי נסבלת, שעלולה להוביל לשכחת המצוה, ח"ו. אולם, מפירושו של הרמב"ם למשנה זו התעוררה סוגיה הלכתית מרתקת בדורות האחרונים. בבארו את המושג "מדינה" כתב הרמב"ם כך: "היא שאר ארץ ישראל, חוץ מירושלם". עולה מתוך דברי הרמב"ם שדין התורה, שמצווה על נטילת הלולב במשך שבעה ימים, אינו רק על המקדש, כי אם על כל עיר הקודש ירושלים. לגישה זו ראיות מכמה וכמה מקומות בכתבי הרמב"ם, מהם עולה כי לירושלים מעמד של מקדש (ראיה משמעותית ביותר לשיטתו היא ההיתר לאכול קדשים קלים בכל תחומי העיר. ראה הל' מעשה הקרבנות יא, ה, ועוד מקומות רבים).

תבליט קדום עוד יותר, על מטבע מימי המרד הגדול, שהונצח על מטבע של חמש אגורות (לשעבר).
כאן ניתן לראות בבירור את האתרוגים משני צידי הלולב.
אשר על כן, יתכן שגם בזמנינו יש חיוב על הנמצאים בירושלים ליטול ארבעת המינים מדין תורה במשך שבעה ימים. נפקא מינה גדולה תהיה לאלה המבקרים בירושלים, אם חובה עליהם ליטול שנית לולב, אף אם נטלו כבר באותו יום, שכן חיוב התורה ליטול לולב חוזר וניעור לגביהם.

הקפת המזבח בחג הסוכות
הקפת המזבח בחג הסוכות, ראו את הלולבים בידי המקיפים (הציור, כמובן, נוצר בחסות מכון המקדש).
למקורות על ההקפה ראו משנה סוכה ד, ה; רמב"ם הל' סוכה ז, כב (לכך שההקפה היתה עם לולבים, מה שלא מפורש במשנה)

ואכן, ר' יעקב עטלינגר, העיר בספרו "בכורי יעקב", כי אף בזמן הזה יש מצוה מהתורה ליטול לולב בירושלים בכל שבעת ימי החג. הוא דייק זאת מלשון הרמב"ם בהלכות לולב (ז, יג), שם קבע הרמב"ם שהחיוב במקדש נובע מלשון הכתוב "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". המלים "לפני ה' " באות לייחד את המקדש על פני שאר המקומות, הגבולים. אם, כמו שכתב הרמב"ם, ירושלים בכלל מקדש, הרי ש"לפני ה' " מתקיים בה, וחובה לשמוח בה לפניו בארבעת המינים במשך שבעה ימים (מעניין לראות בחדושי בעל "שפת אמת", ר' יהודה אריה ליב מגור על סוכה מא, א, דיון מדוע אין חיוב על בני המדינה לבוא במהלך שבעת הימים, ולהתחייב מדין תורה בנטילת לולב)!

בכורי יעקב - עטלינגער, יעקב יוקב ב"ר אהרן
שער הדפוס הראשון של הספר "בכורי יעקב", אלטונא תקצ"ו (1836 למניינם) , ספר הביכורים של ר' יעקב עטלינגר.
מתוך אתר HebrewBooks.org
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, הידוע בחבוריו "אור שמח", ו"משך חכמה", השיג על חידושו המרעיש של ר"י עטלינגר, מכמה וכמה נקודות.
ראשית, העיר, מה הטעם בתקנת רבן יוחנן בן זכאי? הרי ניכר מהמשנה שמטרת התקנה היתה לקיים את נטילת הלולב ולמנוע את שכחתה. אולם, אם באמת בירושלים יש חיוב כל שבעה, לא תשתכח לעולם תורת נטילת לולב, שהרי ייטלו בעיר הקודש גם כאשר סוכות יחול בשבת קודש! כמו כן, הקשה, מדוע לא נחיל על ירושלים את כל הדינים של מקדש, כמו תקיעה בראש השנה בחצוצרות ("חצוצרות מקצרות ושופר מאריך", משום "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' ", ראה הל' שופר א, ב)? עוד הערים עליו קושיות שונות, שכולן זכו, דרך אגב, ליישוב על ידי האחרונים.

כאמור, הדיון שנוצר התגלגל כמה וכמה דורות. בדורנו זכינו לתשובה ממצה ומקיפה בענין מאת קדוש ישראל והדרו, ר' שלמה זלמן אויערבך. הלה, בספרו שו"ת מנחת שלמה תניינא, סימן נז, הקדיש דיון רחב לסוגיה. הוא דחה את השגות ר' מאיר שמחה, אך הוסיף ותמה על הבכורי יעקב מפנים חדשות. תהייתו המרכזית היא התעלמותו של הבכורי יעקב מחורבן הבית. הרי כולם מודים שהמצוה במקדש נבעה מהצווי האלהי: "ושמחתם לפני ה' א-להיכם". היש שמחה במקום החורבן? הרי אין לנו היום מקום לשמוח בו, ואין לנו יכולת לשמוח לפני ה' בשום מקום אחר. אף אם נכריע כרמב"ם נגד שאר הפוסקים, שירושלים כולה כמקדש, כאן ייחד הכתוב גדר שמחה שאיינו מתקיים בעת החורבן. גם הרב אליעזר יהודה וולדינברג, מחבר שו"ת ציץ אליעזר הנודע, נדרש לשאלה לאחר מלחמת ששת הימים (חלק י סימן ב), וכן אחרונים נוספים.

בשולי הדברים נעיר שגם הגרי"ד סולובייצ'יק התייחס לסוגיה בדרך עקיפה, ברשימות שיעורים על מסכת סוכה (נרשמו ע"י תלמידו הרצ"י רייכמן). החידוש שלו מסלק את כל הבנתו של הבכורי יעקב מלכתחילה, ומעמיד את דברי הרמב"ם באור חדש. לטענתו, הרמב"ם חזר בו בהלכות ממה שכתב בפירוש המשנה. זאת הוא מדייק משינוי הלשון בין דין שופר בראש השנה שחל בשבת, שם כתב הרמב"ם שנוהג בירושלים, מול דין הלולב, שכתב שנוהג רק במקדש (בהלכות). לטענתו, בהלכות חילק הרמב"ם בין הדינים בשל העובדה שדין השופר תלוי בבית הדין היושב בירושלים, ומקום מושבו של בית הדין אינו מיוחד דווקא למקום הבית. אולם, הגדר של "לפני ה' " בלולב אינו מתקיים אלא ממש בתוך העזרה, ואין להרחיבו למקומות אחרים בעיר.


(סוכות בכותל המערבי; בקרוב, אי"ה, על הר הבית ובמקום המקדש, בהקפת המזבח)

מכל מקום, לגופו של ענין אין הרבה נפקא מינה לדינא, בשל העובדה שפוסקים רבים דחו את החשש של חיוב חוזר ליטול לולב למבקר בירושלים ובכותל המערבי (יעויין בדברי הציץ אליעזר שהפנינו אליהם), אך ודאי המבקרים בעיר ונוטלים בה את לולביהם מבטאים את הגעגוע הגדול לבית מקדשנו, משוש חיינו, ובמעשיהם מזרזים את בניינו בקרוב.

חג שמח לכל בית ישראל.

(תשס"ז)

2 comments:

  1. צריך רק לציין שכל הדיון נובע בירושלים העתיקה שהיתה מקודשת בימי בית שני, אך לא בשאר ירושלים החדשה של היום, עד שבע"ה תחודש פעולת הסנדרים שתרחיב את קדושת ירושלים והעזרות לכל ירושלים של היום.
    זכרוני כי יש דיון בנושא גם לגבי דין מעשר שני שא"א לחלל אותו על כסף בירושלים העתיקה. האם זכורני נכון? אם כן, מדוע חורבן הבית לא מבטל גם דין זה?

    השבמחק
  2. תודה על ההערה הנכונה, כמובן.

    לשאלתך, ראה מנחת חינוך מצוה תע"ג:
    "והא דאינו נפדה בירושלם מה"ת במעשר שני, אבל אם נטמא דאינו ראוי לאכילה בירושלם נפדה אף בירושלם וילפינן בש"ס מקרא כי לא תוכל שאתו וגו' ושאת היינו אכילה, ומבואר במשניות פ"ג דמעשר שני וברמב"ם פ"ב דאפי' נטמא בטומאה דרבנן ומה"ת טהור מ"מ נפדה אף בירושלם אף דמה"ת אינו נפדה בירושלם, וצ"ל כיון דהתורה כתבה אם לא תוכל שאתו היינו לאכול נפדה א"כ אף אם מדרבנן אינו נאכל נפדה כיון דלאו בר אכילה הוא - ולכאורה בזה"ז למה ירקבו [מעשר שני טהור בירושלם] כיון דאין ראוי לאכילה שאין שם מזבח יהי' מהני פדיון כמו בנטמא, אך אפשר מהרה יבנה המקדש ויהיו ראויין משא"כ נטמאו לא יהיו ראויין בשום פעם"

    ועל זה ראה מנחת שלמה לגרש"ז אויערבך חלק א, סימן סד.

    השבמחק