יום שבת, 24 בספטמבר 2011

אל נורא עלילה


אחד מגדולי הפייטנים שקמו לעם ישראל בדורותיו, ומי שאף זכה לכינוי "הסלח" על שם סליחותיו הרבות (כך על פי ר' אברהם הבדרשי, אביו של ר' ידעיה הפניני), היה ר' משה ב"ר יעקב אבן עזרא, שחי ופעל לפני כתשע מאות שנה (על אודותיו ראה בשלהי ספר הקבלה לראב"ד).

מפיוטיו המוכרים ביותר הוא "אל נורא עלילה", המושר בפי בני עדות המזרח בהתלהבות רבה ובהתרגשות גדולה דקות ספורות לפני תפילת נעילה של יום הכפורים. רבות נכתב על מהותו של יום הכפורים, ועל האופן הנכון שבו צריך לגשת ליום קדוש זה, כאדם פרטי וכקולקטיב לאומי. אבקש לעמוד על שורה אחת מפיוט נשגב זה: "קְרָא נָא שְׁנַת רָצוֹן. וְהָשֵׁב שְׁאֵרִית הַצֹּאן. לְאָהֳלִיבָה וְאָהֳלָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה".
שירת ישראל - אבן עזרא, משה בן יעקב
שער ספר העיון הגדול של ר"מ אבן עזרא, שבו הוא מציג את כללי השירה המשובחת (מתוך אתר hebrewbooks.org)

הפנייה של המשורר לאהליבה ולאהלה חשובה ביותר בכדי להבין את מהותו של יום (אין זו הפעם הראשונה שבימים הנוראים מוזכרות שתי דמויות נשיות אלה, והן מופיעות פעמים מספר בסליחות, וכן בקינות של תשעה באב). מקורו של הדימוי הוא, כמובן, פרק כג מספר יחזקאל, המגולל את סיפורן של שתי נשים אלו. כבר בתחילת הפרק מגלה לנו יחזקאל שאין בתיאורו אלא משל לשני החלקים של האומה (יחזקאל כג, א-ד):
"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ. וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן [...] וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ, וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת, וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה".

התיאור המצמרר הזה (והוא עוּדן כאן, ראו במקור), מדגים עד כמה היתה אכזבה, כביכול, מהתוצאה הסופית של המהלך העמוק של מלכות ישראל. נזכיר שמדובר על מלכות בית דוד, שהדרדרה ברבות הדורות למציאות המדוברת, כמו גם על מלכות ישראל, המורכבת מהחלק הארי של עם ישראל בימי בית ראשון, מלכות גדולה ואיתנה. הכח שבתיאורו של יחזקאל הוא היכולת לתרגם את המעשים הנלוזים שנעשו אז בארץ, בדמות אלילוּת ותופעות חברתיות מקולקלות – לשפה של בגידה אישית, של הפניית עורף רגשית כלפי בורא עולם. אמנם התיאור של הזנות והשחיתות פותח בשומרון (אהלה), אך מהר מאוד מגלה לנו הכתוב "וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ". כלומר, מלכות יהודה המפוארת, שכולנו כמהים לשיבתה, היא הגיעה למצב רוחני ושפלות מוסרית נמוכה עוד מזו של אחותה בשומרון, מלכות ישראל. זאת בניגוד למחשבה כאילו במלכות יהודה הכל היה בסדר, והמצב הרוחני היה שפיר, פחות או יותר, לאורך מרבית התקופות. הקב"ה, באמצעות נביאו יחזקאל, מגלה שלא מיניה ולא מקצתיה.

"אל נורא עלילה" מתוך מחזור תימני מ-1937 למניינם (מאתר הזמנה לפיוט)
שימו לב ששני הבתים החותמים את הפיוט "נקטמו" במהדורה זו

בני יהודה אף הגדילו לעשות, והגיעו למצב הקשה של: "וַתֵּקַע נַפְשִׁי מֵעָלֶיהָ כַּאֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשִׁי מֵעַל אֲחוֹתָהּ". זהו הבסיס לגלות בבל, כנודע. לפיכך, מבטיח שם הקב"ה את קללת שומרון גם ליהודה, ומדווח על נפילתה בידי זרים ואויבים, תוך השחתת כל צביונה הרוחני, הצביון שעוד נותר בה.
אך, ראה זה פלא, עם ישראל עודנו קיים, למרות יותר מ-2,500 שנים שעברו עלינו מני אז. יתר על כן, עשורים בודדים לאחר התוכחה הנוראית הזו חזרו בני יהודה לארצם, והקימו את מקדש ה', בגילוי של התעוררות רוחנית מרשימה למען שמו יתברך ולכבודו.

כיצד יתכן שאומה שהיתה בשפל המדרגה החמור כל כך, הנבזה כל כך, חזרה לחיק אלהיה? לעניות דעתי, התשובה לכך היא שאין תשובה. שכח הסליחה האלהי איננו מובן, הוא כה חזק ורב עוצמה, והוא כל כך מרשים ביכולתו לתת אמון באלה שהפרו את האמון פעם אחר פעם, ובין יסורים ליסורים מלך מלכי המלכים מעניק מטובו עלינו סתם, ללא הצדקה. אמנם, גם תשובה יש, מפעם לפעם, אך ברי שאין ערכה של הסליחה כערכה של התשובה, וכח המחילה האלהי הזך והטהור, המוחלט ומעורר הפליאה איננו כערכה של התשובה, שהיא פעמים רבות זמנית, מן השפה ולחוץ.


אח... אין כמו שירתו הזכה ופרשנותו המודרנית של מאיר בנאי לפיוט הנשגב

לכאורה הפייטן עשה טעות טקטית, בהזכירו רגע לפני הנעילה דווקא את אהלה ואהליבה, שבתנ"ך לא מוזכרת תשובתן. האם לא עורר חרון אף?! כיצד לא חשש מלהזכיר זכרון ישן ובלתי נעים זה? אך דומה שר"מ אבן עזרא, בגאוניותו, חדר לעומקה של תפילת הנעילה, למלוא משמעותה נשגבת. בנעילה אנו מבקשים מהקב"ה שיפעל, גם אם איננוּ בשיאה של התשובה. כמובן, אנו משתוקקים ושואפים להתעלות, אך אנו מבקשים אשראי נוסף, מחילה על אף שאין כח בתשובתנו לכפר על מעשינו.

זאת יש לדעת, כי מדובר בגישה קלאסית מפרי עטו של המשורר הדגול, שמעצים עד מאוד את אפסיותה אדם, בבואו "להכריח" את רבונו של עולם לגאול ולהושיע. אדם האדם אפס ועזוב, מי יחון אותו, יטה אליו חסד, אם לא בורא עולם? ראו כך בשירו המתוק מדבש, "חרדים לבית תפלתם":

מתוך "מחברת משירי משה ב"ר יעקב אבן עזרא", אתר דעת

אל נורא עלילה, המציא לנו מחילה, וסלח לנו על אווירת אהלה ואהליבה שפשטה ברחובותינו. על הניכור שבין אחים, על האלימות וחוסר הזהירות על כבודם וחייהם, על התעללויות ואיומים, ועל תאונות הדרכים. אל נורא עלילה, ראה את גרעין הטוב שבנו ודון אותנו לכף זכות, והמציא לנו מחילה. מחל על הטפשים שהבינו בסכלותם שמותר להם להרים יד על אח מישראל. מחל על העבריינות שפושה כנגע ברחובותינו, על עבריינים פליליים ועל עבריינים אידיאולוגיים. מחל לנו על שפגענו בכבודם של שלוחי הציבור שעושים לילות כימים למעננו, על ביזוי חיילינו הצדיקים בידי טועים ומטעים משמאל ומימין, על שגייסנו את תורתך הקדושה למען מטרות זרות ומוזרות.

"תִּזְכוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת. הַבָּנִים וְהָאָבוֹת. בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה // מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל. אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל. בַּשְֹּרוּ נָא הַגְּאֻלָּה. בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה!".


(תשס"ח)

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

להשתמט מהשמיטה? על אחריות ומחוייבות בעידן של דתיות יתר (כי תבא)


בפרשת כי תבא, אגב תיאור וידוי המעשרות, אנו שומעים נוסח מיוחד של תפילה לבורא עולם (דברים כו, טו):"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". לכאורה, נועדה תפילה זו לפתוח את שערי החסד האלהיים, ולבקש מאת ה' כל טוב לעם ישראל ולארצו. אולם, חז"ל מלמדים אותנו שנוסח התפילה הפשוטה ההיא מבטא מציאות מורכבת ביותר.
לשם כך נפנה לירושלמי (מעשר שני ה, ה; בדומה לזה בתנחומא כי תשא פרשה יד):
"רבי הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרא (אמר): בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצות! שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה. אמר רבי יוסי בן חנינא: ולא עוד, אלא שכתוב בה היום הזה!".

יצירה מאת "אלעד", מקורה כאן.
על אלעד ועל יצירותיו ראו בפרופיל שלו.

כלומר, הביטוי "השקפה" אינו מבשר טובות בתורה, ואילו כאן, דווקא בשיא בקשת הטוב והחמלה, מבקשת מאתנו התורה להשתמש בו. יתר על כן, הירושלמי מעמיד אותנו על החוצפה שבמעמד, בהסמיכו לתפילה את המשך הפסוק הבא: "היום הזה", במשמע שמדובר בדרישה עם ציפייה לתגובה מיידית. האם כך ראוי לעשות לפני בורא עולם הכל יכול (כנראה שכך חשבו בגבעטרון, בביצוע שמדגים את המקור ללחן העממי "ארץ זבת חלב ודבש"; המלחין הוא עמנואל עמירן-פוגצ'וב)?

על נקודות אלה עמדו רבים מפרשני התורה, וראוי רק להזכיר את דבריהם של רבנו בחיי ב"ר אשר, ור' אפרים מלונטשיץ, מחבר ספר כלי יקר. שניהם כאחד הסבירו שבכוחו של קיום מצוה בשמחה, כמתואר אצלנו (פס' יא: "ושמחת בכל הטוב"), להשיב את גזירת הרע לטוב. ולפיכך, מכח קיום המצוה בשמחה, התורה אינה חוששת אפילו להשתמש בביטוי הקשה "השקפה", המזמין פורענות. ככל הנראה בכדי להורות שישראל מעל הטבע, ואין עליהם שליטה מצד כוחות אפלים שונים ומשונים.

אולם, ביאור מעמיק ויסודי מעניק לנו, כדרכו בקודש, ר' יעקב צבי מקלנבורג, מחבר ה"כתב והקבלה". רי"צ מחלק בין שלושה תארים שונים של התורה ביחס לפעולת העין: ראיה, הבטה והשקפה. וכה דבריו (דברים כו, טו):
"מלת 'ראה' תאמר על ראיית העין עצם הנראה על אמתתו, מבלי שידקדק על פרטי איכיותיהם ומקריו [...] ומלת 'הבט' תאמר על הראיה אשר לא תדקדק לראות עצמי הדברים, אבל הכוונה בו שהחזיר פניו לאותו צד שהביט, כמו 'ותבט אשתו מאחוריו', שהפכה פנים לצד סדום מבלי שדקדקה לראות בשום פרט [...] אבל מלת 'השקפה' תאמר על ראיית עצם הדבר ודקדוקו, כל פרטי איכיותיו ומקריו".
לפיכך, מסביר רי"צ מה עמד בשרש החלטת התורה להתנסח כאן דווקא בלשון ההשקפה:
"ולכן לא תמצא השקפה כי אם ממקום גבוה למקום נמוך, שרואה זה את חברו, ואין חברו רואהו (מעין מגדל שמירה – צ"ה). ולכן אמרו רבותינו ז"ל אין השקפה אלא לרעה, חוץ מן 'השקיפה ממעון קדשך'.  
לפי שאין לך דבר בעולם שתרד לדקדק כל פרטי עניניו שלא תמצא בו שום דופי, אבל 'השקיפה ממעון קדשך' היא לטובה, לפי שכל מה שתרבה לדקדק בה ובכל פרטיה תיטב בעיניך".

כלומר, ההשקפה המדוברת היא מה שהיום היינו קוראים "עיון". למעשה, המתוודה על המעשרות "מזמין" את הקב"ה לבחון את רצינות ומיתות כוונותיו. בעוד פעולה של "עיון תפילה", כלומר הציפייה שהקב"ה ייענה לתפילה בחיוב ובמהרה כתוצאה מהערכה עצמית שהאדם טהור וזך לפני האל פסולה באופן עקרוני (ראה ברכות לב, ב; שם נה, א ובתוספות שבת קיח, ב ד"ה עיון תפילה), הרי שבוידוי שלפנינו יש בקשה מפורשת מאת הקב"ה למדוד את המתוודה במידת הדין, בעיון וחקירה, בהשקפה.

כתב והקבלה-חלק ראשון - יעקב צבי מעקלענבורג
הכתב והקבלה, ברלין תר"מ (מתוך hebrewbooks.org)

כל כך למה? כנראה שהסוד נעוץ בתכליתיות של הפעולה. תפילה רגילה היא בעיקרה עבודת הלב. ומי יכול להעיד על עצמו שליבו זך וישר, ללא שום סטייה מדרך האמת והטוב? רק מלאכים, אבל אלה כידוע אינם צריכים תפילה בעלת תוכן של בקשות ותחנונים. אולם, וידוי המעשרות הוא הפעולה המסכמת של ניקוי הבית משרידי התבואה ששייכים לעניים, ללוי, לגר ליתום ולאלמנה. ברגע שהבית נקי, וכל התבואה הועברה לידיים הנכונות, רשאי האדם לעמוד לפני אלהיו ולומר לו: "בערתי הקודש מן הבית", וכן שלא עשה בו שימוש פסול אחר. העיקר – הביצוע, ההענקה לחלשים, היא המצדיקה עיון תפילה, השקפה דינית על המתרחש בעולם.

ערב שנת השמיטה (הדברים נכתבו במקור בשנת תשס"ז - צ"ה) כמדומני שיש בדברים אלה ערך מוסף חשוב ביותר. יש יזמים שונים, שמוצאים בשמיטה כר נוח לצבור הון, על חשבון הציבור הרחב שומר התורה והמצוות, ועל חשבון החקלאים. הערמות שונות ומשונות מוצאות עצמן בשוק, שכל תכליתן אינה אלא העצמת רווחים של קבוצה קטנה ונצלנית. אמנם, אלה הם תנאי השוק בכל חיי המסחר, ומדוע אנו נרעשים דווקא ביחס לפירות השביעית? התשובה לכך פשוטה, והיא שהתקנה המקורית של השמיטה נועדה להקל על כל אדם ואדם, וגם תקנת אוצר בית דין נבראה לשם תכלית זו בדיוק.
אך מי שמייסד אוצר בית דין, או כל מנגנון אחר של אספקת תוצרת חקלאית בשמיטה, ומפיק ממנו רווחים באמצעות העלאת מחירי השוק – הריהו חוטא ופושע, והוא פוגם במרקם החברתי העדין של השמיטה, וביכולת לגרום לכך שתפילותינו תתקבלנה.

חותם ארגון "מעשר", שניתן לחברות שמוכיחות שחלק מהכנסותיהן מופנה לתרומה לצרכים חברתיים.
לאתר הארגון לחצו כאן.

חשוב לדעת שההיערכות לשנת השמיטה עולה ממון רב, הן לחקלאים והן לירקנים, ולכן סביר שחלק מעול זה ייפול גם כנטל על הצרכנים. לפיכך, כדאי להמליץ בפני כל אחד ואחת, המבקש לרכוש בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מותרת ומהודרת, שיבחן את מנגנוני האספקה השיווק של הפירות והירקות.
אם בבסיסם של המחירים הגבוהים עומדים שיקולים כגון העדפת עבודה עברית, או הסבת שדות לפתרונות טובים מבחינה הלכתית, המאפשרים לחקלאי לשווק את תוצרתו ללא חילול קדושת השביעית כלל (כגון שימוש במצעים מנותקים ועוד) – אזי ההשקעה היא חיובית וראויה. שכן, הכסף אמנם עוזב את כיסינו, אך הוא נמסר לאחינו, העמלים על מחייתם, ולא על קומץ עסקנים.

מנגד, קיימות מסגרות ארגוניות שאינן מבקשות להעמיד את הגנת החקלאי היהודי בראש מעייניהן, ובמקום להביא תוצרת מתקדמת ועברית, מעדיפים לייבא בפתרונות קלים וזולים סחורה מחו"ל. מנגנון כזה, שהמוטבים שלו אינם החקלאים היהודים, אלא המתווכים העסקנים, הינו מנגנון בעייתי ביותר מבחינת השלכותיו הרוחניות. שכן, תוך ניצול ציני של יראת השמיים של המון העם, מפיקה קבוצה קטנה ומבוססת רווחים נאים, הגבוהים בהרבה ממה שאפשר להשיג בשנים רגילות.

מדד נוסף שיכול לסייע לקונים לבחון את טיב המנגנון, הוא הדאגה לרווחת עניי העם, אלה שלא שפר גורלם, וידם אינה משגת לרכוש תוצרת יקרה יותר ומהודרת הלכתית. אוצר בית דין שמקים בצידו קרן, שכל תכליתה היא לסייע לנזקקים לקבל תוצרת כשרה וראויה בשמיטה, כפי התקנה המקורית של אוצר בית הדין, הוא זה שראוי לתמוך בו ולרכוש מתוצרתו. זאת מתוך הבנה שאוצר בית הדין אינו רק מנגנון הלכתי, כי אם כלי לקדם את מטרות השמיטה האלהיות, ובראשן הדאגה לרווחתו של כל יהודי.

ב"ה גם בשמיטה אפשר למצוא סיבה למריבה :-( (מתוך אתר sthurem.net)
כיצד פועל אוצר בית דין? (לחצו לסרטון של הרב יהודה עמיחי, "מכון התורה והארץ")

נראה שיסודות אלה מרומזים כבר בפסוק בו פתחנו. המעיין יראה ששתי בקשות מבקש המתוודה: א. "וברך את עמך את ישראל"; ב. "ואת האדמה אשר נתת לנו".
לאמור, הקב"ה ציווה אותנו על המעשרות, כחלק מהאופן הנכון והראוי ליהנות מתוצרת הארץ הקדושה. אולם, בל נטעה לחשוב שהתרומות והמעשרות הן רק הכשר לטובת אכילה מתוקנת ורצויה יותר. הסיבה בגללה פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות הם טבל האסור באיסור חמור אינה בגלל שלא תוקנו כראוי מבחינת הארץ, אלא היא נובעת מכך שלא יעלה על הדעת שתוצרת ארץ ישראל תיאכל ללא התחשבות בשכבות החלשות של האוכלוסיה. רק אחרי שהפריש בן אדם מפתו לטובת הנזקקים – מותרים באכילה פירות הארץ. הסדר הנכון הוא קודם כל עם ישראל, ולאחר מכן ארצו. וגם אצלנו, מרוב דאגה להקפדה על המצוות התלויות בארץ, יש השוכחים את העם היושב עליה. לכן ראוי לכל פתרון שמיטה הלכתי, להתחיל מנקודת המוצא של הדאגה לחקלאי הארץ הקדושה, ולנזקקים שאינם מסוגלים לעמוד בנטל הכלכלי של קיום המצווה. זו גם הסיבה בגללה נחוץ למצוא פתרונות של היתר מכירה מהודרים (שאינם חלשים מאוצר בית הדין במדדים הלכתיים קרים), לחקלאים שאוצר בית הדין אינו מסוגל לתת להם מזור. הדאגה היא לעם ולארץ, ולא בסדר הפוך. 

(תשס"ז)

יום שלישי, 13 בספטמבר 2011

מכניסי רחמים... הכניסו רחמינו? (כי תבא)

בקרוב יעמדו כל קהילות האשכנזים ויצטרפו לבני עדות המזרח באמירת הסליחות. הסליחות מאפשרות לנו להתחנן על נפשנו כציבור בטרם בוא יום הדין, לבטא את המיית לבבנו וצערנו על עוולות השנה החולפת, ולקרוע שערי מרום ולהתחנן שתכלה שנה וקללותיה. כמו כן, ואולי אף חשוב מזאת, בסליחות אנו זוכים מחדש במעמד הציבוריות הכל כך חסר, הערבות ההדדית, ההבנה שכולנו בסירה אחת, ואנו רשאים להשתמש בנשק יום הדין – י"ג מידות הרחמים (ראו ראש השנה יז,ב).

דף מתוך הסליחות, גרמניה, המאה ה-18 למניינם (מתוך אתר הזמנה לפיוט, בקישור ניתן לשמוע את "אל מלך" בביצועו של החזן אשר היינוביץ')
הסליחות מורכבות בעיקרן מחזרה כפולה ומכופלת על אותן י"ג מידות, כאשר בתווך שיבצו הקדמונים קטעי פיוט וסליחה, שנועדו לשבר את הלב ולרומם את האווירה בעת אמירת מידות הרחמים. כמו כן, הוסיפו בשלהי הסליחות נפילת אפיים, וסיומות ארמיות, בהן הציבור כולו התנסח בצורה ברורה ומוכרת להם, שמעניק לסליחות גם נופך אישי יותר. אחד הפיוטים המפורסמים שנשזרו עם הסליחות בכל יום ויום (בקהילות האשכנזים), הוא הפיוט הקדום והמפורסם "מכניסי רחמים". פיוט זה אף זכה לעדנה בשנים האחרונות בזכות לחן מרגש ומשובב לב ונפש של ר' חיים בנט. אולם, דווקא פיוט מרגש זה עמד בעין הסערה במשך מאות בשנים, מצד כמה וכמה גדולי ישראל שערערו על תקפותו הרעיונית, והתחבטו בשאלה האם ראוי ורצוי לאומרו.
הבעיה מתחילה כאשר מתבוננים בתוכנו של הפיוט. כמה וכמה פעמים פונה הפייטן לחבורה כלשהי, ומבקש את סיועה בהגשת תפילותיהם של ישראל לפני הקב"ה. בני החבורה (מכניסי רחמים, משמיעי תפילה, משמיעי צעקה, מכניסי דמעה) מתבקשים לבצע את הפעולות הבאות (בנוסף למה שעולה משמם): השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך א-ל רם ונשא, הזכירו לפניו והשמיעו לפניו תורה ומעשים טובים של שוכני עפר.


בסרטון מקהלת "רננו חסידים", מיסודו של ר' חיים בנט, מלחין "מכניסי רחמים", מבצעת את השיר המרגש.

המתבונן בעין בוחנת בדברים אלה מגלה שהם מניחים שקיים ניכור, ניצבת מחיצה בלתי עבירה בין ישראל לאביהם שבשמים. בשל מחיצה זו, נדרשים המלאכים, שהם הנמענים של הפיוט, לסייע בעד עם ישראל, ולעקוף את המגבלות הקיימות על אופני התפילה והפנייה של ישראל לה' (עוד על מחיצה זו ראו במדרש אישי של עדי לוי, שמנתחת את הפיוט מזווית מקורית). אולם, יש מגדולי ישראל רבים שלא ראו מגמה זו בעין יפה. ראו לדוגמה דברים מפורשים בתלמוד הירושלמי (ברכות ט, א; מקור יפה זה מובא במהדורת הסליחות שהו"ל אהרן לוי, ירושלים תשנ"ח; הוספתי כמה מילים בכדי להקל על ההבנה):
"(משל ל)בשר ודם (ש)יש לו פטרון. אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועמד לו על פתחו של פטרונו, וקורא לעבדו או לבן ביתו, והוא אומר 'איש פלוני עומד על פתח חצירך', שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם באת על אדם צרה - לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח, ואני עונה לו מיד! הדא הוא דאמרינן: 'כל אשר יקרא בשם ה' ימלט' ".

דברי הירושלמי ברורים וחדים, ומנסח אותם בצורה חד משמעית הרמב"ם, בי"ג עיקרי האמונה שלו, שנכתבו בהקדמתו לפירוש המשנה על פרק חלק ממסכת סנהדרין (היסוד החמישי):
"...שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות, וכל מה שהורכב מהן. לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה, אלא רצונו יתעלה. ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".

דברי הרמב"ם חד-משמעיים, ומבחינתו הפנייה למלאכים, במקום פנייה ישירה לקב"ה, נמצאת על גבול העבודה הזרה ממש! לפיכך, אף שלא נמצאת התבטאות מפורשת של הרמב"ם ביחס לפיוט מכניסי רחמים, נקל להבין כיצד היה מגיב למראהו. אולם, עובדה היא שרבים מאוד מקדמונינו לא מצאו בעייתיות בפיוט זה. ראש וראשון להם הוא רב עמרם גאון, שבסידורו מזכיר את מכניסי רחמים כחלק אינטגרלי מהסליחות, ללא שום הסתייגות (ראו שם, "סדר אשמורות"). גם לאחריו, אנו מוצאים רבים מקדמוני אשכנז שמתייחסים בשלוות נפש לפיוט זה (ראה סדר טרוייש סימן ט; ספר האשכול נב,א; ספר המנהגים לרי"א טירנא על אלול וימי הסליחות; מנהגי מהרי"ל על הלכות עשרת ימי תשובה, ועוד). הגדיל לעשות מחבר שבלי הלקט, ר' צדקיה ב"ר אברהם רופא מן הענוים. הלה, שחיבורו הוא אוצר בלום של מסורות על הנהגות הזמנים והתפילות, מתמודד חזיתית עם הערעורים שקמו על מכניסי רחמים. כך דבריו (סדר ראש השנה סימן רפב):
"ואין בזה משום משתף שם שמים ודבר אחר... והרב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל הביא ראיה על זה, מהא דאמרינן בסנהדרין בפרק נגמר הדין (מד, ב), אמר ר' יוחנן: לעולם יבקש אדם שיהו הכל מעמצין את כחו מלמטה, ואל יהי לו צרים מלמעלה. ופי' רבינו שלמה זצ"ל (=רש"י): שייסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים, ושלא יהיה לו משטינים מלמעלה. וגם במדרש שיר השירים על פסוק 'השבעתי אתכם', אומרת כנסת ישראל למלאכים העומדים על שערי תפלה ועל שערי דמעה: 'הוליכו תפלתי ודמעתי לפני הקב"ה, ותהיו מליצי יושר לפניו שימחול לי על הזדונות ועל השגגות', ונאמר: 'אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף' וגו' ".

שבלי הלקט השלם - צדקיה בן אברהם הרופא
דף השער של הדפוס הראשון של שבלי הלקט השלם, וילנא תרמ"ז (מתוך אתר HebrewBooks.org)
לבעל שבלי הלקט יש הבחנה ברורה בין תפילה למלאכים מתוך הנחה שיש להם כוחות רוחניים עצמאיים, לבין תפילה למלאכים שיעזרו וימנעו עיכובים מהתפילה להגיע לנמען האמיתי שלה, הלא הוא הקב"ה. גם שבלי הלקט יסכים שאסור להתפלל למלאך (או לצדיק, כמובן), בבקשה שימלא משאלה, בקשה או דרישה כלשהי. מותרת התפילה רק במקום שבו ברור שאנו מבקשים סעד בהעברתה כראוי לקב"ה בלבד. הגם שעמדה זו מובנת והגיונית, ורבים מקדמונינו אחזו בה ככל הנראה, מכל מקום כמה מגדולי ישראל לא מצאו בה ארוכה, והציתו מחדש את הדיון. עוד על מקורות חדשים ביחס לשסוגיית מכניסי רחמים בימי הביניים ראו את מאמרו המחכים של פרופ' שמחה עמנואל, 'על אמירת הפיוט "מכניסי רחמים" ', המעין לח, א (תשנ"ח), עמ' 11-5.

המקור החשוב ביותר בדיון זה הוא זקני, רבינו הגדול המהר"ל מפראג (שיום פטירתו, ח"י אלול, חל בימים אלה). כך כתב בנתיבות עולם, נתיב העבודה פרק יב:
"...אבל אנו נוהגים לומר מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וגו', ואין זה ראוי כי דבר זה כאילו מתפלל אל מלאכים שיכניסו רחמינו ולא מצאנו זה... ואפילו אם מותר לומר לאדם אחר התפלל עלי, זהו אצל האדם שהוא עושה חסד עם חבירו, ולפיכך יכול לומר עשה אתי חסד זה והתפלל עלי, אבל במלאכים לא שייך לומר כך, רק היא דרך תפלה ובקשה, וח"ו שיתפלל כך!".
אמנם, מהר"ל מציע שתי אפשרויות בהן ניתן יהיה לומר מכניסי רחמים, אם כי משתיהן אינו מביע התלהבות גדולה. האחת:
"ויש לומר כי מה שאנו אומרים מכניסי רחמים אין זה בקשה כלל, רק שהאדם מצווה כך למלאכים, שהם מכניסים התפלה - להכניס התפלה לפני ה' יתברך. ויש כח לאדם לצוות למלאכים שהם ממונים על זה שיביאו תפלתו לפני ה' יתברך. ועם כל זה הוא דבר שאין ראוי!".
הדרך השניה מטפלת בבעיה בצורה שרשית יותר:
"...רק שיהיה מכניסי רחמים תפלה, על דרך שאמרו ז"ל שיתפלל האדם שיהיו הכל מאמצים את כחו ולא יהיה לו צרים, ויהיה מתפלל אצל הש"י על זה. ולכך מה שמבקש 'מכניסי רחמים' הוא תפלתו אל הש"י כי מכניסי רחמים יכניסו רחמינו. ולפי זה ראוי להגיה מכניסי רחמים יכניסו רחמינו, משמיעי תפלה ישמיעו תפלתינו...".

מצבת מהר"ל בבית העלמין בפראג. כפי שניתן לראות, כמו הרבה קברים אחרים שם, המצבה שקעה, ולכן לא ניתן לקרוא את כל הכיתוב.  מתוך ערכו של המהר"ל בויקיפדיה.


בעקבות דברי המהר"ל הללו קמו כמה מחשובי הפוסקים, והביעו הסתייגות מהפיוט המדובר (ראו קרבן נתנאל לר' נתנאל וייל אשכנזי, פרשן הרא"ש הנודע, לסוף פרק ראשון של מסכת ראש השנה אות ג, על אודות פזמון "מידת הרחמים"). ראש וראשון להם הוא הגאון הגדול החת"ם סופר, רבם הגדול של יהודי הונגריה. החת"ם סופר כותב בתשובה (שו"ת חת"ס חלק א או"ח סימן קסו) כי על אף הבעייתיות של חלק מהסליחות, הוא בוחר לומר אותם עם הציבור, ו"הן אל כביר לא ימאס, ודילוגו עלי אהבה". אולם, בכל הנוגע למכניסי רחמים מתוודה החת"ס שאיננו אומרו, אך במקום לחולל מהומה בבית הכנסת הוא פשוט מאריך בנפילת אפיים, וממתין לציבור (מכאן למדנו על תופעה מפליאה, והיא שלשליח הציבור של הסליחות לקח יותר זמן לסיים את תחינתו מאשר לרב ולציבור כולו! לולי שהדברים היו כתובים וחקוקים עלי ספר, כמעט אי אפשר לאומרם).

ידידו ובן בריתו של החת"ם סופר, ר' יהודה אסאד, מחבר שו"ת "יהודה יעלה", חידושי מהרי"א ועוד, הכריע שעל אף הבעייתיות בפיוטים אלה, מכל מקום אין צורך להוציא הוראה ציבורית נגדם, ולכן הוא אומרם עם הציבור, אך משנה מנוסחאות מסויימות, בשביל להתאימם לרוח דברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל. כך הביא גם בשם מורו הדגול, ר' מרדכי בנעט, שהיה גם הוא מאשיות היסוד של תורת יהודי הונגריה, לשנות חלק מהנוסחאות, אך בצנעה.

גם בדורות האחרונים התלבטו בזה הפוסקים. ר' יצחק וייס הי"ד, בשו"ת שיח יצחק, מביא שלל מקורות לאסור, וכמה להתיר, ואינו מכריע בענין. גם ר' משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ה,מג) מביא בעיקר סברות מתנגדות, ומשמע שזוהי נטיית ליבו, וראה גם ציץ אליעזר יד, מח, ועוד.
סיכומם של דברים הוא שראוי בימי הרחמים והסליחות לאמץ לעצמנו זכּות רוחנית גבוהה, ולהשתדל להתפלל  בלשון סדורה ונהירה, יחד עם כוונת לב אמיתי וטהורה. שמא ראוי לומר על נוסח הסליחות את המימרה הידועה  (מנחות קי,א): אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לבשמים.

בפוסק זה נעשה שימוש גדול באתר המצויין הזמנה לפיוט, מיסודן של קרן אבי חי ואתר סנונית. יישר כוחם על העבודה המדהימה של שימור והחייאת עולם הליטורגיקה היהודי באותנטיות וכבוד רב.

(תשס"ו)

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

מי יושיע לה? תורת ישראל ומעמד האשה המוכה והמושפלת (כי תצא)

ואין מושיע לה
אחת הנקודות שעולות מפרשת כי תצא, הרוויה במצוות, היא יחסה של התורה לאשה הנאנסת. המקרה שבו דנה התורה הוא באשת איש, נערה מאורסה (כלומר, שהתקדשה כבר לבעלה, אך טרם נישאה לו), ובמצב כזה מבהירה, כמובן, התורה שאין שום בסיס להאשמה של האשה, ובוודאי שלא לפגוע בה (בניגוד לתרבויות ותפיסות פרימיטיביות של כמה משכנינו, שעד היום הזה מאשימים אשה שנפגעה מינית במעשה, לא פחות, ואף יותר מאשר את הפוגע בה). אולם, התורה מוסיפה הערה נפשית חשובה, שראוי לשים אותה על לב (דברים כב,כו-כז; השינויים על פי נוסח הקרי):
"וְלַנַּעֲר(ה) לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ(ה) חֵטְא מָוֶת, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה. כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ(ה) הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ".




ראו מה בין בני לבין חמי, בין המשוגע שהנהיג מצוות אונס לנשים שבויות לדיני יפת תואר, ובין המתייחסים לנשותיהם כשפחות בזויות למחזיקי תורת אמת. עוד בנושא זה ניתן לראות בהרצאתה של פרופ' ג'ולי נורמן.


כמובן שבתורתנו אין לנערה האומללה דין מוות, אך התורה בוחרת להשוות את מעשה האונס לרצח, לא פחות. ייתור זה בפסוקים הוביל את חכמינו ז"ל (סנהדרין עג,א) ללמוד מדין נערה המאורסה לכל דיני רודף, וקבעו שמצווה להציל נערה זו, אף במחיר חייו של הפוגע בה, שכן אין גבול ושיעור לחומרת המעשה ונבזיותו. כן הדין אף בכל רודף, המבקש להרוג את רעהו, שמצווה להציל את הנרדף, ואפילו במחיר חייו של הרודף.


אולם, ברי שלא די בלימוד הלכתי טכני זה, חרף חשיבותו העצומה, ונדמה שיש בדברי התורה משום קריאת כיוון רצויה. גופן של הנשים היה נתון למרמס דורות על גבי דורות, ונדרשו מאות ואלפי שנים עד להכרה מלאה, משפטית ותרבותית בזכותן של הנשים לעצמאות ולצדק ביחס לפגיעה בהן. אולם, גם היום, אנו שומעים מפעם לפעם על מסעות ביזוי והתעמרות, ממסדית וציבורית, כלפי נשים שנפגעו פגיעה מינית ואחרת. לעתים החרפה מגיעה מהרשויות שאמורות לאכוף את החוק, שבאמצעות נטל ההוכחה הקשה פוגעות שנית ושלישית בנשים אומללות אלה, ולפרקים החברה עצמה, בקשר של שתיקה, בערות ורשעות, מדכאת אותן, ופולטת אותן מקרבה. תורת הנצח מתריעה, ככל הנראה על רקע התנהגויות נפסדות אלה, מפני הקלת הראש של החברה במעשה השפל. האונס דומה לרוצח, ולא רק בגלל דין המוות אשר לו (שנכון רק כאשר בא על אשת איש), כי אם עצם המעשה, כבילת הנערה ומניעת הישועה ממנה, כל אלה אינם אלא רצח, התנהגות תת-אנושית של חוסר התחשבות בוטה במצוקתו וברגשותיו של הזולת (אף ביחס לבעלה של האשה נכונים הדברים, וראה שו"ת דברי יציב לאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג אבן העזר סימן עז).


לאורך הדורות אנו מוצאים שחכמי ישראל הביעו סלידה קשה גם מהתנהגויות משיקות למעשים נוראים אלה, וביטאו את דעתם בנחרצות כנגד ביזוי כבודה של האשה והכאתה, על ידי מי שהיה אמור להיות קרוב לה מכל - בן זוגה. פעולות אלה הינן עילה מספקת לגירושין (כמבואר בשלחן ערוך אבן העזר קנד, ג, בדברי רמ"א ובבאור הגר"א שם, אך ראה הערת הב"י בהמשך לציטוט דלקמן), אך יותר מזה, מבטאים שפלות קשה מצד המכה (אם כי חשוב לציין שרמ"א, אחרי שמתגולל בחריפות יתרה כנגד מי שמעז להרים יד על רעייתו, ומתריע בחרמות והלקאות, הביא שם שתי דעות ביחס לשאלה האם מותר להכות אשה שמקללת ומבזה ללא סיבה את בעלה ומשפחתו, והכריע להקל). כך הביא מרן הבית יוסף, באבן העזר סימן קנד:
"מצאתי בתשובת רבינו שמחה (מויטרי, מתלמידי רש"י): המכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו. דבחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סב,ב). והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו, ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך! (סנהדרין נח,ב; ורש"י שם ד"ה קץ ידא). ואם היא רוצה לצאת - יוציא ויתן כתובה.


ואח"כ כתב: תטילו שלום ביניהם, ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום, שאם יוסיף להכותה ולבזותה - אנו מסכימים להיות מנודה, ויעשוהו על ידי גוים: לתת גט או עשה מה שישראל אומרים לך!".
רבינו שמחה, כמו גם ראשונים אחרים מאשכנז, מתבטאים בחריפות בסוגיה, ומתירים אף להשתמש בבריוני הגויים לטובת אכיפת הצדק וזכויות האשה הבסיסיות (הגויים נזקקים בכדי להמלט מדין "גט מעושה"). כן הביע זעזוע מהתנהגות זו והורה באופן דומה הרשב"א בחלק ז סימן תעז מתשובותיו. כך גם המרדכי, בשם רבו הגדול מהר"ם מרוטנברג (שם מובא בשם הגאונים גם ביחס להתעללות מילולית, אף אם אינה מגיעה מהבעל עצמו, אלא מקרובי משפחתו). גם רדב"ז (חלק ג סימן תמז) ממצרים מחמיר בנושא זה, ומתאר את האיסורים הקשים עליהם עובר ברגל גסה הבעל הפושע. החמיר ביותר בענין, בתשובה ארוכה ומנומקת, ר' בנימין מיוון, בשו"ת בנימין זאב סימן פח, ועוד רבים רבים מגדולי ישראל.




ר' חיים חזקיהו מדיני (התמונה מויקיפדיה)

הגדיל לעשות בנושא זה גאון ישראל ר' חיים חזקיה מדיני, שבכרך ו מספרו הנודע "שדי חמד" הקדיש מדור לסוגיה הכואבת של הכאת נשים בפרט, ומעמדן השפל בכלל. השדי חמד האריך בראיות משני גדולי עולם, הלא הם הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק שאלה" על שאילתות דרב אחאי גאון (שאילתא כז, סוף סימן כו) והרב החבי"ף, הלא הוא ר' חיים פאלאג'י (השדי חמד כותב שלא מצא את מקום הציטוט, אך עשרים שנה לפניש כתב את ספרו ציין לעצמו לדברים אלה), לנקוט כדעה שאוסרת הכאה גם במקרים כאלה בהם מתיר הרמ"א, שגם הוא החמיר בנושא מאוד, כפי שראינו. ראויה לציון הערתו של השדי חמד על קביעת ראשוני אשכנז שהוזכרה לעיל, לפיה המכה אשתו הרי הוא כמרים יד על חברו ונקרא רשע, וכה כתב: "תמיה לי, האם לזה צריכה השמועה? ומהיכא תיסיק אדעתין מגרעות נתן באשתו אמרו מ"בחבירו"?
כך הוא גם מסכם וקובע: "איני רואה מקום להתיר להכות אדם לאשתו בזמנינו זה בשום צד ואופן".
עוש הוא מביא מסורת בשם ר' חיים ויטאל, מתוך שער היחודים פרק ו יחוד ג:
"פעם אחת חטאתי כי נתכעסתי עם אשתי והרימותי ידי להכותה והוסר ממני כח הדיבור וצוני מורי שאכוין תחילה זה היחוד שרציתי לעשות".




מקווה השדי חמד בבית רומנו, הבית בו חתם את ספרו הנודע בשערים (מתוך אתר ישיבת שבי חברון)


אמנם, ציינו כאן רק התייחסויות הלכתיות לסוגיה קשה זו, אך אל לנו להתעטף באצטלה הלכתית בבואנו להתמודד עם הנגע הרע הזה, שפשה גם בקרבנו (ראו כאן את דף הבית של עמותת "בת מלך" לסיוע לנשים דתיות וחרדיות שנפלו קורבן לאלימות במשפחה, וכאן את מרכז הסיוע לנשים דתיות שחוו תקיפה מינית). הרקבון הנפשי החמור שבביזוי אדם אחר, ובעיקר חסר ישע, איננו זקוק לעוגנים הלכתיים בדיני גירושין וכתובה. הוא חמור דיו כשלעצמו, ומן הראוי שהציבור יקיא אותו מתוכו.


המכנה המשותף להארות ההלכתיות הללו של כל גדולי ישראל הוא שהם ניתנו לא תחת חסות של מדינה יהודית, ובמקרים רבים המחוקקים בארצות הפזורה אף לא ראו מעשים כאלה בחומרה. אולם, היתה הבנה בסיסית בקהילות ישראל שהציבור, והציבור לבדו, יכול וצריך לנדות ולהוקיע התנהגויות נפסדות כאלה. לא ח"ו להאשים את האשה בתלונות שווא,, כדרכם של "בני דודנו הנאורים" ולשקוע במגננות פנימיות וחיצוניות. אם הבעיה קיימת – חובה לטפל בה ולעוקרה מן השורש, ולא לכסותה בכיסויי כזב ממינים שונים.


במקום שבו מערכת המשפט מגלה אוזלת יד, מערכות האכיפה מקשות על המתלוננות, והנורמה החברתית יוצרת קשר של שתיקה, ראוי לקול התורה להריע, ולהתריע מפני העוול הקשה. בעיקר הדברים אמורים ערב ימי הדין והסליחות, שבהם אנו מבקשים לטהר את מחננו, ולנקות את עצמנו ואת האומה כולה מכל פגע רע. נהיה אנו מושיעים לנערה.


(תשס"ז)

יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

ריבית נושכת וריבית נושקת (כי תצא)

לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ
בפרשתנו אנו קוראים על איסור הריבית. ללאו חמור זה השלכות קשות על אופי היישוב היהודי בארץ ישראל. כעדות הכתוב בפסוק העוקב את זה שהבאנו בכותרת (דברים כג, כא): "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". הברכה בארץ תלויה בשמירה על ההימנעות מהרבית מאחינו.


כמה וכמה הסברים ניתנו על ידי הפרשנים להבהרת הקשר שבין הימנעות מרבית לברכת ה' בארץ. ר' מרדכי הכהן, מחבר ביאור "שפתי כהן" על התורה, תלמידו של גור האר"י ר' ישראל די-קוריאל, מבאר בבפירושו לתורה את הקשר, לאורו של דיוק נאה. מה פשר המלים "בכל משלח ידך" בהם מבטיח הקב"ה סיוע לצדיקים? היתה התורה צריכה להשתמש בביטוי שגור יותר: בכל מעשי ידיך. מה ההבדל בין משלח יד למעשה יד? לפי הרב הכהן ההבדל נעוץ במאמץ. מלווי ברבית אינם מתאמצים כלל בשביל לרכוש הון גדול. משהשיגו סכום נאה אותו הם מלוים, פרנסתם מצויה להם בשפע, כעלוקות הניזונות מהחיה. זהו משלח יד. הלוואה בריבית אינה מעשה ידים, כי אין בה שום טורח. וכאן הוא מסביר בצורה מעמיקה ביותר את הדברים. תנאי העבודה של המלווה ברבית נוחים מאוד, והוא היה משוכנע שעד סוף ימיו פרנסתו תהיה מצויה לו בריוח, כי הוא שלח את כספו לעבוד עבורו. מנגד, אדם עתיר ממון שנמנע מללגלג על הנזקקים, ונמנע מלהלוות ברבית, ודאי עלול להתחרט על כך שבחר במעשה ידיים, בהם הוא נדרש לעבוד, ולא בחר במשלח יד, שהוא מקצוע פרזיטי ונטול מאמץ. אולם, האדם נתבע לפיקחות ולהגינות פנימיים.

שפתי כהן - מרדכי הכהן

הקב"ה מבטיח בפסוקנו שאדם שיבחר בדרך חיים בריאה, שמתאימה לאמות המידה ההלכתיות, ועל ידי כך יימנע מאיסורי הרבית החמורים, פרנסתו תימצא לו בריווח, ממש כשם שהיה מלוה ברבית. זהו השכר שהקב"ה מעניק לנמנע מהלוואה ברבית.
הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק דבר שלו מביא גישה שונה במקצת. לדידו, על אף שאין הבדל הלכתי לענין איסור רבית בין ארץ ישראל לחוצה לה, מכל מקום יש הבדל מצד היחס הא-להי. בחוץ לארץ זוכים לפי רמות של שכר ועונש מדודים. אולם, מי שנמנע מלהלוות ברבית בארצנו הקדושה, יזכה ליהנות משפע בלתי מוגבל – השפע של ארץ ישראל. לכן הפסוק מקשר בין ההימנעות מהרבית למגורים בארץ הקודש.

היתר עסקה
איסור הרבית העלה כמה וכמה שאלות הלכתיות קשות ומסובכות בעת המודרנית, עם התקדמות ופריחת המשקים העולמיים. נביא על קצה המזלג כמה השלכות אקטואליות חמורות של איסור הרבית, שדרשו ודורשות מענה מצד גדולי הדורות.
ראשית, משכנתא בנקאית, שנועדה לסייע ללקוח לרכוש דירה שהיא מעבר להישג ידו. כולנו מכירים את נהלי קבלת ההלוואה, ואנו גם מכירים את הזמן הארוך שנדרש רק בכדי להשיב את הרבית על הקרן. האם ריבית כזו מותרת מדין תורה?
שאלה חמורה נוספת היא קנייה בתשלומים במסגרת אשראי (קרדיט). במצב כזה מקובל שישנה 'עמלה' מסויימת (ריבית בלשון התורה) על התשלום הדחוי.
שאלות קשות נוספות הן המציאות בה אדם נמצא במשיכת יתר (אוברדראפט), ולכן הוא משלם לבנק ריבית גבוהה על ההלוואה הזו. האם כל אלה מותרים מדין תורה?
התשובה לכך פשוטה – ברור שבמציאות רגילה אין שום היתר לחיות באופן כזה, בו הריבית היא אחד המרכיבים המשמעותיים של העולם הכלכלי. אולם, גדולי ישראל, מתוך רצונם לחבר בין עולם התורה לעולם המציאות, גישרו על הפערים החריפים, ומצאו פתרונות מעניינים בסוגיה. ראיה לכך היא ההתעסקות האדירה של גדולי ישראל בשאלת הריבית במשק המודרני, המחזיקה כרכים רבים וסבוכים.
הפתרון המפורסם ביותר לריבית בעת הזאת הוא הקרוי 'היתר עיסקה'. היתר העיסקה צריך להיות חוזה חתום ומוסכם על שני הצדדים, ותועלתו רק אם תוכנו נשמר, ולא בתורת לחש או סגולה (ראה על כך ר' משה פיינשטיין שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סב). נבאר את פשר ההיתר:
אדם נוטל מהבנק, או מחברו, סך של עשרת אלפים שקלים. היתר העיסקה קובע שרק מחצית מהסך ניתנת בתורת הלוואה, ואילו המחצית השניה ניתנת ללווה בתורת פקדון מאת המלוה, כלומר השקעה, כסף ששייך למשקיע, והוא מוסר אותו ביד הלווה מתוך הנחה שהשקעה זו תניב עבורו רווחים כלכליים. ההסכם קובע שכל רווח או הפסד מתחלקים בצורה שווה בין הלווה למלוה, שהרי מחצית מכסף ההלווה שייכת למלוה. אם כן, ישאל השואל מדוע איננו תובעים מהבנק לספוג את ההפסדים כאשר עיסקה שעשינו ולקחנו עליה משכנתא לא הניבה תשואה מתאימה? התשובה לכך פשוטה. בהיתר העיסקה יש יד חופשית למלוה לתבוע דרכי בירור משלו לאופי ההפסד ולסך שלו. לדוגמה, יכול המלוה לתבוע שהלווה, לכשיבקש את השתתפות המלוה בהפסדיו, יישבע בנקיטת חפץ. שבועה זו קרויה שבועה חמורה, שכן משמעה אחיזת ספר תורה מול ההיכל הפתוח, ושבועה בלשון חמורה ביותר. ברור שאנשים מוכנים יהיו להפסיד סכום נכבד בשביל להמנע ממעמד משפיל ומטיל אימה כזה.

(ראו כתבה על תביעה נגד חברת ההשקעות Forex Place בדרישה להשתתפות בהפסדי המשקיעים, באדיבות TheMarker)


למלוה רשות לתבוע אמצעי הוכחה נוספים, ולא כאן המקום להאריך. הרי שבאמת לפי שורת הדין ההפסדים והרווחים צריכים להתחלק בין המלווה ללווה שווה בשווה, אך אמצעי הגבייה של הלווה מוחלשים מאוד (ראו כאן התר עסקה של חברת פסגות השקעות). בהקשר זה ראו את מאמרו של הרב שלמה אישון, "אפיקי השקעה בלא פיקוח הלכתי", צהר כד (תשס"ו), עמ' 17-9.


אולם, ברבות השנים נשחק מעמדו של היתר העיסקה, ורבים ביקרו אותו, ופקפקו ביכולתו לסלק את איסורי התורה החמורים הכרוכים ברבית. ראה לדוגמה דבריו של ר' שלמה זלמן אויערבך, (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כט), המערער על תקפות ההסכם על אף שתוכנו ברור ומוצק. אמנם הוא אינו מסיק למסקנה שאסור ללוות, אך נשאר בקושיה מסויימת.
אולם, נראה שככלות הכל, בהתחשב באלטרנטיבות האחרות, שמשמעותן קיום יחסי מסחר ללא היתר עיסקה, אין ברירה אלא לסמוך על היתר זה.
למעיינים נפנה לסדרת מאמרים חשובה שהתפרסמה בתחומין ח, בנושא היתרי עסקה בבנקים. עוד ראוי להצביע על מאמרו התמציתי של הרב שריאל רוזנברג, חתנו של הגאון הרב נסים קרליץ, ודיין בבית דינו, "יסודות ההיתר עיסקא", שהתפרסם בקובץ הליכות שדה 101 (תשנ"ו), עמ' 82-70.
נסכם בדבריו של ר' יעקב ברייש, מי ששימש עד לפני כמה עשורים כרבה הראשי של שוייץ, בשו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן סג), בקונטרס על הריבית והיתר העיסקה בימינו:
"הראתיך לדעת שמצוה גדולה לחפש עצות להקל על פי דעת השלחן ערוך והפוסקים, על המסחר הנהוג שלא יהיה מסובך באיסור רבית ואבק ריבית. ואף גם לפעמים כשנאלצים להיכנס בפירצה דחוקה ולסמוך על הפוסקים המקילים, וכמובן לפי כללי ההוראה - וזה התנצלותי כלפי המבקרים, שכמה פעמים בקונטרס הלזה חפשתי וסמכתי על דעת מקילין. כמה חרדו ורעשו הרבנים הגאונים שבכל דור להקל בתקנות עגונות להתיר אשה מכבלי העיגון, דבר הנוגע רק ליחידה... רק משום דטב למיתב טן דו וכו', על אחת כמה וכמה בדבר הנוגע להכלל וחיי בני אדם תלויים בזה... מצוה על כל רב ומורה, תלמיד חכם וצורב, לחתור חתירות ולמצא עצות על פי דרכי התורה וכללי ההוראה, להקל על המסחר שלא יהיה יושבת ומסובך באיסור רבית החמור - והשי"ת יצילנו משגיאות ויאר עינינו בתורתינו הקדושה".

(תשס"ו)