מצוות ברית מילה לערבים? (לך לך)

בפרשת השבוע אנו קוראים על מצות המילה שניתנה לאברהם ולבני ביתו. התלמוד (סנהדרין נט, ב) לומד לימוד מענין מציווי זה, אגב דיון על התחדשות החיוב בשבע מצוות בני נח על ישראל:

"אי בעית אימא: מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא, 'ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם', אתה וזרעך - אין, איניש אחרינא - לא. אלא מעתה, בני ישמעאל לחייבו! 'כי ביצחק יקרא לך זרע'. בני עשו לחייבו! 'ביצחק' - ולא כל יצחק.  מתקיף לה רב אושעיא: אלא מעתה בני קטורה לא לחייבו? האמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר חנינא: 'את בריתי הפר' - לרבות בני קטורה".

התלמוד מסנן את החייבים במצוות המילה, ומוכיח שאין לבני ישמעאל ולבני עשו חיוב למול עצמם. אולם, עולה מתוך דברי התלמוד שדווקא בני קטורה פילגש אברהם חייבים במילה כמו ישראל! בנקודה זו נחלקו רבותינו הראשונים במחלוקת גדולה. רש"י במקום מצמצם מאוד את הגדרתם של בני קטורה, וקובע: "לרבות בני קטורה - אותם ששה לבדם ולא זרעם, אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו". כלומר, שני חיובים ניתנו על המילה, האחד לכל צאצאיו של אברהם המגיעים מזרעם של יצחק ושל יעקב אבותינו, וחיוב נוסף הוא על ששת בני קטורה למול עצמם, אך לא את צאצאיהם. בכיוון מצמצם זה של רש"י דרכו ראשונים נוספים (ראה בית הבחירה לר' מנחם המאירי על אתר). אולם, הרמב"ם בהלכות מלכים י, ז-ח קבע אחרת:

"המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד, שנאמר: 'אתה וזרעך אחריך'. יצא זרעו של ישמעאל, שנאמר: 'כי ביצחק יקרא לך זרע', ויצא עשו, שהרי יצחק אמר ליעקב 'ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך', מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה, והם המחוייבין במילה.

אמרו חכמים שבני קטורה, שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק, חייבין במילה, והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ואין נהרגין עליה".

שער הדפוס הראשון של ספר שאגת אריה, דפוס ראשון, פרנפוקט דאודר, תקט"ז (אתר Hebrewbooks.org)
ראוי לציין שעל אף השבחים הגדולים שחולק השאגת אריה בשער ספרו לפרידריך השני, מלך פרוסיה, הרי שספרו התפרסם כארבע שנים אחרי שהמלך ה"נאור" פרסם את תקנותיו בהן הזהיר שהיהודים הם הכת המסוכנת ביותר בממלכה, שמזיקה תדיר לעסקי הנוצרים.

הרמב"ם קובע, לאורם של דברי התלמוד, כי בני קטורה על צאצאיהם לאורך הדורות, חייבים במילה מדברי חכמים. לכן היום, שנתערבו בני קטורה בבני ישמעאל חייבים כולם במילה! כלומר, מצוות המילה אינה רק לעם ישראל, אלא יש בה מימד רחב יותר, כי היא מחייבת מדרבנן גם קהילות אחרות, חלקן בדיעבד וחלקן לכתחילה.

לביאור מחלוקתם של הראשונים בסוגיה זו נדרש אחד ומיוחד, ה"שאגת אריה". הלה, ר' אריה ליב גינצבורג, ראב"ד של קהילות מיץ וולוז'ין במאה השמונה עשרה למניינם, חיבר את אחד מהספרים המכוננים של ספרות האחרונים, המצטרף לחיבוריו טורי אבן וגבורות ארי על הש"ס.

חיבור זה, בעל מאפיינים של למדנות עמוקה וסברות ישרות, איננו משקף את יכולות הפלפול של מחברו, והוא מנוסח על פי רוב בעמקות, אך ללא פלפולים מפותלים. כך כתב בהקדמת ספרו הגדול:

"והנה כל מה שכתבתי מנעורי והיה רשום אצלי הוא ממה שחידשתי על גפ"ת ופוסקים, כי זולת זה מה שפלפלתי לחדד את התלמידים או דרך דרוש לא העליתי על ספר כי את הכל ישא רוח, ואין זה אלא הבל ורעוח רוח. אף שנזהרתי בכל מה דאיפשר שיהיה עיקר הפלפול באמיתה של תורה, מכל מקום אי אפשר שלא יתערב בו דברים

שאינן לאמיתה".

יש הטוענים שעמדתו העקרונית בסוגיית הפלפולים היא שעמדה בבסיס מחלוקתו המפורסמת עם ר' יחיאל היילפרין, מחבר ספר "סדר הדורות", רבה הישיש של מינסק, בה שימש ה"שאגת אריה" כראש ישיבה צעיר. מנגד, דוד מגיד, מחבר הספר "תולדות משפחת גינצבורג", משרטט תמונה שונה לגמרי, שנעוצה בתקיפותו הרבה של ר' אריה ליב ונטייתו לזלזל עמוקות ביריביו התורניים. משכך, הראו לו בני העיר מינסק את הדרך החוצה, בתקיפות לא קטנה מזו שלו.

יש להוסיף על כך גם את המובא בספר בית אב"י, מאת הגאון ר' יצחק אייזיק ליבס, כרך חמישי (עמ' תה), על אודות השאגת אריה:

"ומי לנו גדול מהגה"ק השאגת ארי׳, אשר כגובה ארזים גובהו והוא דרכו בקודש הי׳ לסתור להלכה ולמעשה את דברי הגאונים שהיו לפניו בגאון עוזו, וידוע מה שסיפר תלמידו הגאון הר״ח מוואלאזין שהוא הי׳ סומך מאוד על דעת עצמו והכרעתו להתיר ולא שם לבו לדעת חבריו החולקים, גם במקום שנהגו בו איסור. ובכמה מקומות משתמש בביטויים חריפים נגד גדולי האחרונים שלפני זמנו. וידוע שלפני פטירתו קרה לו מקרה רע. פעם אחת בשעת לימודו קרב אל ארון הספרים לקחת משם איזה ספר. פתאום נפל עליו הארון עם הספרים, ונשאר תחתיו בערך חצי שעה, ולא יכול להיחלץ מן המיצר עד שנודע לבני ביתו מה שקרה לו, והזעיקו אנשים לחלצו מן תחת הספרים, ואחר אשר הוציאוהו משם אמר הגאון השאג״א שכל המחברים התנפלו עליו יען אשר לא החשיב דבריהם כראוי וחלק עליהם, אולם במשך חצי שעה שהי׳ מוטל תחת הספרים עשה שלום עם כולם ונתפייסו, רק הלבוש הרגזן הזה לא קיבל פיוס ולא נתפייס ובגללו מוכרח ליפטר מן העולם".


במשפחתנו, צאצאי הלבוש, רווחת שמועה נוספת, שמצאתיה בספרו של ר' יוסף זכריה שטרן, זכר יהוסף, עמ' 212:
"הרה״ג ומקובל ר׳ מרדכי אבד״ה קארעליטש שהיה רגיל ליישב הסתירות מהאחרונים על הלבוש שהיה מתייחס אחריו ומרגלא בפומיה 'רבי דאתא מדוד מהפך ודריש בזכותיה' , וכפי הספור מנכדיו שאמר על השאג״א באחת מתשובותיו בהתנגדו אליו באיזה הלכה אריה שאג מ״י (ר״ת 'מרדכי יפה') לא יירא".

מכל מקום, בסימן מט מספרו נדרש השאגת אריה לשאלה אם מותר ומצוה לישראל למול את ה"הגריים" בזמנינו, לכשהם מגיעים לגיל שלוש עשרה שנה. בתשובה ארוכה ולמדנית כהרגלו בקודש, מסיק השאג"א להלכה כשיטת רש"י, שאין חיוב על בני קטורה ובני ישמעאל למול בימים אלה. זאת ועוד, בסיומה של התשובה הוא מעניק לנו טיעון חזק מאוד נגד שיטתו של הרמב"ם. לטענתו, אנו רגילים במגוון סוגיות (כגון מחיית עמלק, מלחמת המצוה בשבעה עממים, קבלת גרים מצריים, עמוניים ומואביים ועוד) להשתמש בעקרון החשוב של חז"ל, כמפורש במשנה ידים ד, ד ובמקורות נוספים, לפיו סנחריב בלבל את האומות. משכך, לא נותרו עוד בני קטורה ובני ישמעאל מקוריים, ולכן אין לנו מצוה למול אותם, כי איננו יודעים מיהם ומה מאפייניהם של בני עמים אלה.

חילו של השאג"א מדברי הרמב"ם עצמו, בהלכות איסורי ביאה יב, כה. כך כתב שם הנשר הגדול:

"כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות, ועירבם זה בזה, והגלה אותם ממקומם. ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם, וכן האדומים שבשדה אדום, והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים - הותר הכל. שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב. לפיכך, כשיתגייר הגר בזמן הזה בכל מקום, בין אדומי בין מצרי, בין עמוני בין מואבי, בין כושי בין שאר האומות, אחד הזכרים ואחד הנקבות - מותרין לבא בקהל מיד".

הרי שהרמב"ם הכיר וכתב את העקרון החשובה הזה, וכיצד זה חייב את בני קטורה ובני ישמעאל במילה? מכח קושיה חריפה זו, וכן קושיות נוספות, הגיע השאג"א למסקנה שאין חובה ומצוה על ישראל למול כל נכרי באשר הוא.

טעמים נוספים, על דרך הדרוש והרמז, הובאו ע"י הפוסקים בכדי למנוע את מילתם של הנכרים ע"י ישראל. הט"ז (טורי זהב לר' דוד הלוי מאוסטרהא) כתב שיש למנוע מהנכרים מילה, שכן ע"פ המדרש אברהם אבינו יושב על פתחו של גיהנם, ואינו מניח למי שהוא מהול להכנס לשם. כלומר, עלולים כמה נכרים להנצל מגזירה איומה.

גם הלבוש, ר' מדרכי יפה, כותב בעטרת הזהב שלו (לבוש עטרת זהב הוא חיבור על סדר יורה דעה בשלחן ערוך) בשם הזוהר הקדוש. לדעתו, יוסף הצדיק נענש על כך שחתם את המצריים באות ברית קודש, כנראה לפני שהיו מוכנים נפשית. אשר על כן, יש להמנע ממילת נכרים, מתוך רצוננו שלא לגרום לאדם שאיננו ראוי לכך לשאת את אות ברית הקודש שחתם עלינו הקב"ה באמצעות אברהם נביאו.

אולם, בקרב הפוסקים האחרונים קיימת נימה אחרת. אמנם, ר' צבי פסח פרנק סוקר (שו"ת הר צבי יורה דעה סימן רטו ) שאלה מעניינת זו ומגיע למסקנה שיש לאסור המילה במצב כזה. אולם, הגר"ע יוסף מחדש (שו"ת יביע אומר יורה דעה חלק ב סימן יט) בסוגיה זו יסוד חשוב. כידוע, להלכה עיקר המילה היא הפּריעה. אולם, במילה של נכרים אין חובה לפרוע, אלא רק להסיר את הערלה. כל מקורותינו שדיברו על היתרים למילת נכרים, קובע הגר"ע יוסף, לא עסקו בפריעה, שהיא הבעייתית (להלכה הוא מסיק שאין בעיה הלכתית למול נכרי בכל מקרה). לכן, בהעדר מילה ופריעה בצידה לא תיתכן מצוות מילה המקורית, ולכן ניתן למול ללא פריעה נכרים ולצאת ידי כל הדעות כמעט.

פסל הרמב"ם, לבוש כחכם בעל אצטלה מוסלמית, כמובן, בעיר הולדתו קורדובה

לענין השאלה אם מלו הישמעאלים, האם קיבלו שכר רוחני מאת בורא עולם, מצאנו מקור מפורש בתשובת הרמב"ם, שמסייע לעמדה הסוברת שמקרב בני נח,  ה"צדיקים", אלה שמקפידים על קיום מצוותיהם על מצוות נוספות מעבר לשבע המצוות המוטלות עליהן (שו"ת הרמב"ם סימן קמח):

"מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה. לפי שכל מצוה שהגוי עושה נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסבה) אחרת או על פי דעה שראה לעצמו, כמו שנתבאר בבריתא".

הרי לנו שעל כל מצוה שמקיימים הנכרים הם זוכים לשכר, אם כי שכר מועט יחסית למי שנצטוו במצוה זו – זרע אברהם, הלא הם ישראל.